עשרות פעמים התלבטתי האם לגדל השנה את הזקן או להתגלח כרגיל. משהו בגידול הזקן אצל גברים יהודים הוא סממן תרבותי שאני כל הזמן רוצה להיות חלק ממנו. כשאבי עליו השלום נפטר מוקדם יותר השנה, התלבטתי אם להאריך את הזקן בשלושים הימים, ובסוף התגלחתי. בכל שנה בספירת העומר מתחשק לי נורא להצטרף למיליוני היהודים שמגדלים זקנם לאות אבל קולקטיבי, ותמיד אני שוכח או נשבר. גם הניסיון שלי, אדם חילוני בסך הכל, לספור את העומר בקפידה ובקול רם כמנהג חבריי הדתיים – נכשל כל פעם מוקדם מאוד. לא נורא, אני אומר לעצמי, גם לאדוקים ביותר קשה לספור ארבעים ותשעה ימים ברצף מבלי לשכוח. לפנות זמן לספירה, קל וחומר לאבל קולקטיבי, ביומיום העמוס שלנו לאורך תקופה ארוכה – זו דרישה כמעט בלתי אפשרית.

למה עומר?

התשובה לשאלה ׳למה סופרים את העומר׳ לא נמצאת בפרשת השבוע שלנו, פרשת ‘אמור’. אבל הציווי על הספירה דווקא כן נמצא: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ (ויקרא כ״ג 16-15). ובספר דברים כתוב: ״שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים ט״ז 10-9).

התורה לא מנמקת כאן, היא רק מְצַוָּה. מהבוקר שלאחר הפסח, מועד הבאת ״עומר התנופה״ לבית המקדש, יש לספור שבע שבתות תמימות, שהם חמישים ימים. בפועל אנחנו סופרים ארבעים ותשעה ימים, שבעה שבועות, מפסח ועד החג שהפך להיות בין היתר בעקבות מצווה זו (ובהשפעת חגים חקלאיים פגאניים מאותה תקופה) חג השבועות.

אם מנסים להתחקות אחרי טעם המצווה, צריכים ללכת לפרשנים המסורתיים. שם נוכל למצוא את עצמנו טובעים בים גדול של פרשנויות וסברות. בספר החינוך המתוארך לסוף המאה ה-13, מוסברת לדוגמה המצווה כך:

״משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל… והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה… ומפני כן… נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל…״ (ספר החינוך סימן ש״ו).

במהלך השנים התקבעה התפישה שמתן תורה ניתן שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. לכן חג השבועות מכונה גם ׳חג מתן תורה׳. הספירה, לדבריו של בעל ׳ספר החינוך׳, משמשת אותנו להפגין ציפייה ודריכות לקראת הרגע הגדול, שהוא עיקר תכליתו של עם ישראל – קבלת התורה.

במובן רחב יותר, קבלת התורה היא קבלת אחריות ומחויבות. מבין שלל הבריתות שכרת עם ישראל עם אלוהיו, זוהי הברית שמחייבת אותו מבחינה נורמטיבית – לקיום מצוות ולבניינה של חברת מופת.

על אלה אני בוכיה, עיני עיני ירדה מים

בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני, קיבלה ספירת העומר ממד של אבל לאומי. כך כתוב בתלמוד הבבלי על הסיבה לכך:

״אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרוס, וכולן מתו בפרק [זמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד להם. רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה… כולם מתו מפסח עד עצרת״ (בבלי יבמות ס״ב ע״ב).

התלמוד גורס שמדובר היה במוות על ידי מגיפה. אולם רב שרירא גאון במאה ה-10 רומז באיגרתו שאותם ׳תלמידי רבי עקיבא׳ הם למעשה היהודים הרבים שמתו במרד בר כוכבא. למסקנה זו הוא מגיע כהיקש מתמיכתו של רבי עקיבא במרד חסר הסיכויים נגד האימפריה הרומית.

המשך קריאה באתר בינ"ה התנועה ליהדות חברתית 

צילום: ילדות בפסטיבל ביכורים בקיבוץ נחשון, לשכת היתונות הממשלתית