לאט, לאט, לאט התוודעתי לכתביו של גורדון. בקריאה חוזרת ושבה. ואז נפתחו לרווחה, ונגלה לי הדיבור החי, הנוגע בנפש. מעורר ומרגיע, תובע ומנחם. נמשכתי אחוזת השתאות, סקרנות, געגוע, לקרוא עוד ועוד. מלים מחלחלות ויורדות בתוכי, עד נימי הנפש, עד דמעות. מה בָּכן מלים מביא אותי לבכות?

"כּנוֹת, חשופות, בערייתן, כמו שהן הנן, – תהיינה הידיעות אשר תובאנה אל הנשמה מאת הקרוב ויקר לה. יש בזה לטהר, לשחרר, להאיר, משום שזה משיב חיים, משום שזה נותן את החיים כצורתם, כמו שהם". (מכתבים לגולה, מכתב ראשון)

איזה צליל שפותח את הנפש ונוסע בה פנימה-והחוצה-לעומק-ולרוחב— ומתעוררת השתוקקות לחיים גדולים ועשירים ועמוקים יותר. והשתוממות על שדברים כאלה מונחים בספרים סגורים ולא נודָעים בחיינו.

הלב מוצף אהבה. איך למסור במלים פתח קטן לעולם עצום ונפלא?

אני פותחת במכתביו – לרחל, לבנימין, למנחם, לחיותה, – דיבור בלתי אמצעי, קול אישי, חשוף:

"אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ, כי בני אדם ימָשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי, כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש, כי יהיו טבעיים, אמתיים, ככל אשר בטבע." (לרחל בלובשטיין)

הוא כותב לאנשים הצעירים החולקים איתו את התחבטויותיהם, משתֵף ומגדֵל, נותן מעצמו מבלי לתת פתרונות, מתוך אֵמון בכוח האינסופי של החיים על כל עושרם וצערם, ייסוריהם וצמיחתם –

"רואה אתה בנפשך סערות, זועות, חשכת תהום, – והרי אתה נבהל, נרעש, נדהם. ואני רואה בזה עושר, עומק, תהום של נפשיות. אותו הנעלם, שאתה נתקל בו, שאתה תוהה עליו ושואל עליו, הרי היא ההויה העולמית, המשתקפת בנפשך בצורות, גונים ומצדדים כל כך מרובים, בעומק כל כך תהומי, עד שהיא מביאה אותך במבוכה, מטילה עליך אימה. ואתה שואל אותי: מה זאת? ואתה מבקש ממני, שאני אבאר לך את הדבר… אבל, חביבי, כל זה משתקף בנפשי באופן אחר לגמרי… ואיך אוכל אני לעשות חשבון עולם שאינו שלי?… בכל נפש משתקף העולם באופן אחר, בנוסח אחר. ויותר שהנפש עמוקה ועשירה, יותר עמוק ועשיר נוסח ההשתקפות הזאת."

"יש לי איזו הרגשה או איזו השגה עמומה שלפני ההרגשה, כי החיים, החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים." (למנחם ברקוביטש)

אני לומדת לקרוא כך גם את מאמריו והגותו התובענית, כמו מכתבים. "ובדַבְּרי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה". לשמוע בהם את הקול החם, החי, את האירוניה המרירה לעתים, ההומור, הביקורת הנוקבת, התבונה. כשהוא כותב את טלטלות העם היהודי הקרוע והמפרפר, את ההתמסרות למשימה הכבירה של עבודת התחייה בארץ-ישראל, את החזון הגדול, הנבואי של התחדשות החיים. כותב בעֵרוּת, בישרוּת, בבהירות, בהתגעשות הנפש, בגילוי הלב עד עומק תהומו. כותב בצער וחרון וייאוש מול צמצום וטמטום, מול אובדן כיוון פנימי, נסער ומתריס ומוכיח – וחוזר ומברר ופורשׂ במתינות, בהתבוננות רחבה ועמוקה, מה העיקר, מה חיינו, מה אנחנו מבקשים… ותמיד אחוזים אצלו בשורש אחד כל הממדים: ה'אני' האישי – והלאומי – והאוניברסלי – והקוסמי – חוליה בתוך חוליה, מעגלים מתפשטים ומתרחבים. ותמיד-תמיד השאיפה לחיים גדולים, חדשים.

דבריו נהיו לי לספר קודש, למכתב יקר, לנבואה מאירה ומכוונת. להמשך קריאה