fbpx

סיפור על אקטיביזם רוחני שהניעה חנה בת מתתיהו כדי להחזיר אור לאינטימיות ואת השלום לקשר המקודש שבין המינים.

במאמר זה אני מבקשת להבליט את חלקה של האחות הנעלמת, חנה בת מתתיהו, בנס ההצלה. צעירה ממשפחת הכהונה שערב כלולותיה זעקה את הכאב של הגוף המושתק וביקשה מאחיה להפסיק את הטראומה הכפולה של "חוק הלילה הראשון".

בשבילי, חנה היא אישה אמיצה שקראה לכונן מחדש את הברית בין איש לאישה ולהפסיק את החיבור הזר בין אלימות למין. בסיפור חנה המכבית אני בוחרת לשמוע הזמנה להחזיר את האור והריפוי אל מעשה האהבה.

"ואהבת"

בתקופה בה התפשט הקמפיין של #me_too מצאתי את עצמי בוחרת לענוד יום יום, בתחילה שלא במודע, שרשרת עם תליון עליו כתוב "ואהבת". יחד עם העדויות שביקשו הכרה וריפוי הייתי חייבת להזכיר לעצמי שזה שלב ביניים בתנועה אל שלום בין המינים. בצעקה של הפגיעות המושתקות שמעתי בקשה לשחרור אנרגטי ורגשי: לשחרר את הטראומה דרך דיבור כדי לפתוח מרחב של מפגש בין הזכרי לנקבי ובין אישה לבין עצמה.

בשנים האחרונות זכיתי להיחשף ע"י מורותיי לתורת הסוד ולחוות חיבור חדש וחי לא-לוהים. לפני תקופה גיליתי בפירוש הראב"ד על ספר היצירה (חיבור המיוחס לאברהם אבינו), מסר שהפך להיות קו מנחה בחיים הפרטיים שלי ובתהליכי הריפוי שאני מלווה. במשנה ב' מתוארות כמעט כקוד "שבע הכפולות ותמורתן" שמתייחסות לשבע הספירות שדרכן מתגלה אלינו א-לוהים בעולם. לכל ספירה לפי הראב"ד יש שני קטבים ואת המסר הבא אני רוצה להדגיש: ספירת יסוד שמקובל לראות אותה גם כספירה המתגלה בגוף האנושי במרכז המין (בדומה באופן חלקי למה שאנחנו מכירים כצ'אקרות) נעה בין הקטבים של "מלחמה" ו"שלום". ואכן, לצערי האנושות הקולקטיבית חוותה כל כך הרבה אלימות במרחב של המיניות. בסיפור של חנה המכבית פועם מסר חזק של החזרת הריפוי וההקשבה ההדדית אל המרחב הארוטי. עבורי, חנה המכבית היא הוכחה שגם אישה אחת יכולה להניע מהפכה חברתית ורוחנית. אני מרגישה תלמידה שלה.

למלכה אין בית למלך אין כתר

"תנו רבנן בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה בא-לוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם… ועוד גזרו עליהם שיהיו בועלין נשיהן נידות- הלכו ישראל ופרשו מנשיהן ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה" (אייזנשטיין, אוצר המדרשים).

בקריאה במדרשים השונים הנוגעים לגזירות אנטיוכוס מצטיירת גישה שיטתית לפרוץ פרצה ולחבל בכרם ישראל: לפגוע באמונת הייחוד והברית בין הזכרי והנקבי ובמילים אחרות לפגום בקשר בין העם לא-לוהים, בין אישה לאיש, ובמרחב הפרטי של אישה בינה לבין עצמה.

אם נתבונן, נראה שהגזרות יצרו מצב מבלבל. המקדש עומד על תילו הוא לא נחרב- אך עובדים בו עבודה זרה, שמן המנורה נותר בקנקנים אבל הוא נטמא. העם נשאר על אדמתו אך שלמות הבית הפרטי נפרצה וחוללה, הגוף נשאר חי אך הגבולות שלו נפרצו. האויב מתחיל בשורה של גזרות החודרות לגבולות של האינטימי: עם חוק בריחי הדלתות, חלק מהעם עוקר את הדלתות כדי להימנע מביצוע הגזרה. אחר כך השליט מתערב בפרקטיקות של טהרת המשפחה (איסור על אישה להיטהר לבעלה) ולבסוף גזרה של אינוס הבתולות ערב כלולותיהן על ידי שליחי ההגמון. יש כאן חוויה חוזרת של פריצה אל המרחב האינטימי המקודש: בית המקדש, האינטימיות הזוגית והאוטונומיה על הגוף.

בשולי הדברים אפשר לראות את הגזרה שהכריחה לחרוט על בריחי הדלת מסר של כפירה ניסיון לנתק את 'בריח התיכון' הקבלי. קו אור, שלפי קבלת האר"י משתלשל לתוך העולמות ומחבר (מבריח) בין ארץ לשמים ובין גוף האדם לבין החלקים הגבוהים.

טראומה כפולה: שבר בין איש לאישה

"עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא" (מדרש מעשה חנוכה, מכ"י מנכען).

לפי המדרשים הקטסטרופה הזו נמשכת לאורך שלוש שנים ושמונה חודשים, בהם נשים נאנסות בצורה שיטתית על ידי שליחי ההגמון. הבתים החדשים מתחילים במפגש עם צילו האפל של התוקף. האור במקדש הביתי הועם. דמיינו אהוב ואהובה צעירים במיטה החדשה שלהם שביניהם יש טראומה לא מדוברת שכוננה את הקשר המיני שלהם. משבר שאולי צמח לחומות של הֲזָרָה וניכור ביניהם כמנגנון הגנה בכדי לא להרגיש את הכאב. כאב אישי וקולקטיבי כאומה שהופך לטאבו. לא מדברים אותו אבל הוא נמצא.

לפי המידע שאספנו במיזם של "חנה יהודית המכבית" עולה כי "חוק הלילה הראשון"- אונס נשים על ידי שליחי השליט ערב כלולותיהן היה מקובל יותר משחשבנו. אזכורים לחוק האכזר מופיעים במקורות שונים לאורך אלפי שנות היסטוריה באפוס גילגמש, בגזרות היווניות, בגזירות אדריאנוס הרומי, בימי הביניים ועד לתקופת העבדות בארה"ב. החוק המשיך לפעול בכורדיסטן עד לפני 200 שנה.

יש כאן טראומה כפולה שלא תמיד מומשגת עד הסוף: לאישה אין אוטונומיה על הגוף שלה והמפגש המיני הראשון והמכונן נצבע בצבעים של אופל. במקביל, לגבר אין אפשרות להיות באיכותו הזכרית של "המגן" השומר על אהובתו ומגן על ביתו. יתרה מזאת, איבר מין זכרי בדומה לשלו הוא שפגע באשתו- האיבר הזכרי שיכול להשכין שלום ואהבה (ככינויו בתלמוד "משכין שלום") הפך לקוטביותו השנייה ככלי מלחמה ("כלי זין"). מרחב האהבה והקשר האינטימי, השייך לגבר לא פחות מאשר לאישה – מחולל וכך גם כבודו של הבעל בעיני עצמו. המפגש הראשון על כל משמעויותיו נגזל ממנו והוא נקרא להיקנות מחדש בדרך של כיבוש וכוח, ודאי גם על רקע קול מהדהד של התוודעות הכלה לאונו וגבורתו של ההגמון. תרחיש סביר הוא שהבעל הטרי מוצא את עצמו נדחף למעגל של הפגנת כוח כדי להשקיט קולות פנימיים של חוסר ערך עצמי … ומה נותר מקדושת הזיווג?!

הטראומה הזו איננה רק תרחיש רע מהעבר. היא נטמעה בהיסטוריה הקולקטיבית האנושית. זיכרונות הכאב והחשדנות בין המינים נצרבו בנו ועד היום אנו כבולים בגרורות חיבור חולה בין אלימות לבין מין, בין אונס נשים לבין החלשת רוחה של אומה כבושה ומין פורנוגרפי שמפחד להיות "מעשה אהבה" כי אינטימיות עמוקה זה להיפגש לעומק ולהרגיש, גם את הכאב.

להמשך קריאה: אתר קולך – פורום נשים דתיות