בין יום השואה לאיזושהי תודה

מילה עלינו: עשרת ימי תודה מבקשים לשזור את עשרת הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום העצמאות, סביב הכרת תודה. כשם שאנחנו מציינות ומציינים את 'עשרת ימי תשובה', שהם ימי חשבון נפש בין אדם לעצמו, לזולתו ולאלוהיו, כך אנחנו מבקשים לציין את עשרת ימי תודה – ימים שיעסקו ביחסים שבין הישראלים לישראל, ימים שבהן נשוחח על אודות המושג תודה והמשמעות הכפולה שלו – הכרת הטוב והשתאות על הפלא, על שזכינו לכונן מדינה, ומודעות למורכבויות ולאתגרים, לכל מה שדורש תיקון.
עשרת ימי תודה היא יוזמה של בוגרות ובוגרי 'בית מדרש ישראלי – עין פרת', בית מדרש שבו צעירות וצעירים מכל גווני החברה לומדים ביחד ומבקשים לעצב מחדש את הישראליות. בתכניות השונות במדרשה, כמו גם בקהילת הבוגרות והבוגרים הענפה שלה, לומדים את היצירות הגדולות של התרבות היהודית, הציונית והמערבית, וחולמים ביחד על ישראליות חדשה.
**************
התלבטנו רבות האם ניתן לקשר בין יום השואה לאיזושהי תודה. האם יש חיבור שאיננו מלאכותי שניתן לעשות? אולי תודה לחסידי אומות עולם? האם זה בכלל ״שייך״? ואולי כדאי לדבר דווקא על הימים שאין לומר בהם תודה?
בחרנו לעמוד על כמה מתחים ביום זה: יאוש ואמונה, סופי ואינסופי, שכחה וזכרון

יאוש ואמונה
אני יודעת שבמחנה עבודה אמות בתוך שלושה ימים, אני אשכב ואמות ובכל זאת לא אחשוב שהחיים אינם צודקים. (אתי הילסום, חיים כרותים עמ '69).
כשאני אומרת לאחרים: אין טעם לברוח או להתחבא, לא נצליח להתחמק, מוטב ללכת עם כולם ולנסות לעזור לאחרים עד כמה שאפשר – זה נשמע תבוסתני מדי. זה נשמע לגמרי אחרת ממה שאני מתכוונת. עדיין איני מצליחה לבטא את תחושת החיות והאור שבי, האוצרת בתוכה גם את כל הסבל והמצוקה. אני עדיין מדברת בנימה פילוסופית מלומדת, וזה נשמע כאילו המצאתי לי איזו תיאוריה מנחמת כדי להנעים את החיים. מוטב שאלמד בינתיים לשתוק ולהיות. ]…[רציתי לומר רק זאת: המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים… מותר לנו לסבול אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים, ונישאר שלמים בגוף ובנפש, ובעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו זכות לומר את דברנו אחרי המלחמה. (שם, עמ '451)

כיצד הייתם מגדירים את הרגש העולה מתוך המילים של אתי הילסום?
האם אתם חשים כי היא רואה נכוחה את המציאות?

הניסיון להישאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהניסיון בעת החורבן עצמו… במחנות פיעמה בנו כל הזמן התקווה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה… וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של הייסורים. אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה ,העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם .

היהודים יוצאי מחנות ההשמדה התגוללו בצריפים והרוצחים הגרמנים גרו בבתים מסודרים; רציחות ופוגרומים נערכו במקומות רבים, ופליטים יהודים נדדו מארץ לארץ כשהם נאלצים להבריח את הגבולות ושום מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אותם, ועוד. לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בניסיונות קשים איבדו, לדאבון ליבנו, את אמונתם ולא עצרו כוח להמשיך הלאה.

יום השחרור, הרב חיים אלטר ראטה, כל הכתוב לחיים, הוצאת בא"ר חיים – בני ברק, עמ' צב

מדוע היה הנסיון בשחרור קשה מן הנסיון בעת החורבן עצמו?

להמשך קריאה באתר עשרת ימי תודה