fbpx

סבא שלי ואחיו, הדוד משיח, לא דיברו זה עם זה במשך קרוב לשישים שנה. כשילדי המשפחה, שדווקא חיבבו את דוד משיח, בזכות שפמו המהודר ונעלי עור התנין שלו, שאלו את סבא שלי במה חטא הדוד משיח, הוא ענה "הוא הוציא את דיבת הארץ רעה." ולא הוסיף. לא הבנו בדיוק למה הוא מתכוון ובמשך כל ילדותנו חשבנו לתומנו, שדיבתהארץרעה היא מעין מחלה מידבקת, משהו שבין זיבה לצרעת, שהדוד משיח הפיץ בירושלים. רק כשגדלנו, שמענו את הסיפור המלא. מסתבר, שבשנות השלושים, כשכולם עוד גרו באפגניסטן, נשלחו הדוד משיח ואביו, הסבא רבא שלי – לישראל, כמעין חיל חלוץ, לבדוק את המצב בארץ ולהכין את הקרקע לעליית המשפחה כולה. הם חזרו, והמלצתם הייתה חד משמעית  – מדובר בארץ מזעזעת, אוכלת יושביה, חמה ועניה וחרבה, ומוטב תעשה המשפחה ותישאר באפגניסטן. סבא שלי, שבכל זאת הגיע לארץ אחרי מספר שנים, התאהב בה וביושביה, לחם ונפצע בה, הקים בה בית ומשפחה, ונשאר מאוהב עד יומו האחרון, לא יכל לסלוח למשיח וגזר עליו נידוי.

פרשת שלח לך, הפרשה הרביעית בספר במדבר, מזכירה לי את הדוד משיח וסבא שלי. עם ישראל, כשנה ושלושה חודשים אחרי יציאת מצריים, מוכן, אחרי מסעות ונדודים, להיכנס לארץ ישראל. בנקודה זו, ממש לפני הכניסה לארץ, מבקש מהם אלוהים לשלוח מרגלים.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

המרגלים מקבלים הוראות מפורטות: הם מתבקשים לסקור את הארץ ואת היושבים בה. האם הארץ טובה? האם עציה נאים ופירותיה מתוקים? האם האנשים שגרים בה הם חלשים או חזקים? האם הם מתגוררים בערים בצורות או אולי במושבות אוהלים?

המרגלים עושים כאשר התבקשו. אני מדמיינת אותם – את שמוע בן זכור משבט ראובן, את גדי בן סוסי משבט מנשה, את יהושוע בן נון משבט אפרים ואת כלב בן יפונה מיהודה, כולם אנשים ראשי בני ישראל, עוברים בארץ, תרים אותה במשך ארבעים יום, נרגשים, מרגלים בארץ שהיא שלהם, אבל לא הם ולא אבותיהם הכירו. מין אהובת נעורים שהובטחה להם בשידוך והם מציצים עליה מאחורי הפרגוד לראות, האם באמת טובה היא כמו שהובטח לנו? האם זבת חלב ודבש? האם יש אמת באגדות ובסיפורים?

הם כורתים אשכול ענבים, חוזרים למדבר פארן ומדווחים:

כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ.  כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.  כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

תמו העובדות, ועכשיו מגיעה הפרשנות. המרגלים נחלקים ביניהם –

עשרה מתוכם מגלים פסימיות:

לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.  לג וְשָׁם  רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

כלב בן יפונה ויהושוע בן נון מגלים אופטימיות, ובאומץ רב ומתוך סיכון חייהם פונים אל העם –

ז וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ–טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

נוכל לשאול, מה היה החטא הגדול? האם המרגלים לא עשו כמו שנתבקשו? עשו. האם לא דיברו אמת? אין חולק על כך שדיברו אמת. האם לא היו צריכים לאמר שהעם אשר יושב בארץ חזק? היו צריכים! גם כלב ויהושוע אמרו זאת ולא הכחישו. אז היכן הוצאת הדיבה? הדיבה אינה מסירת העובדות כהוויתן, ופרשנות פסימית גם היא אינה דיבה. ביקורת, קשה ככל שתהיה, אינה רעה כשלעצמה, אבל ביקורת רעילה, הרסנית, תבוסתנית, שמטרתה לרפות ידיים ולייאש, היא הוצאת דיבה. ביקורת שאין בה חמלה, ביקורת שאין בה תקווה.

העונש שקיבל העם על שהקשיב למרגלים היה כבד מאוד. נגזרו עליהם ארבעים שנה של נדודים במדבר. שנה לכל יום בו תרו המרגלים את הארץ. אם אינכם חפצים בארץ  – לא צריך. לא תיכנסו אליה. תמשיכו לנדוד במדבר ארבעים שנה ורק בניכם ובנותיכם, שאינם שייכים לדור המדבר, יזכו להיכנס אליה.

יש האומרים, שכל הגלויות שנגזרו על עם ישראל – גלות אשור, גלות בבל, גלות רומי – נגזרו עליהם בגלל חטא המרגלים.

כתוב במשנה, מסכת (תענית פ"ד מ"ו): "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". אומרים בתלמוד (תענית כט ע"א): "ויבכו העם בלילה ההוא", אמר הקב"ה: " אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".

מפרש המהר"ל (נצח ישראל פ"ח) שבאופן עקרוני, היה צריך להיות רצף בין יציאת מצרים וכניסת ישראל לארץ, הרצף נשבר בחטא המרגלים. אילולי החטא היה נשמר היחס האלוקי של בחירת ישראל גם ביחס לארץ – לא היו גולים ממנה לעולם, ולא היה חרב בית המקדש.

הקריאה בפרשה גרמה לי להרהר במקומות בהם אני עושה כמעשה המרגלים. ראייה ביקורתית היא הכרחית כדי להתקדם, לצמוח, ללמוד ולהשתפר אבל האם גם אני, אנחנו, מעבירים לפעמים ביקורת על המקום הזה שאנו חיים בו, על הארץ ועל אנשיה, בדרך של חטא, בדרך של דיבה? במובן הזה, אולי ההבנה שלי כילדה את הביטוי דיבתהארץרעה כמחלה מידבקת ורעה, לא רחוקה מהמציאות. דיבה, רכילות, לשון הרע, אינן ביקורת. הן צרעת במרקם היחסים בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו, ובין אדם לארצו.

מה נוכל להוסיף לביקורת, כדי שתישאר ביקורת בונה ולא תהפוך להוצאת דיבה? מורנו ורבנו הרב יהוידע אמיר לימדני, שמרטין בובר ותלמידו עקיבא ארנסט סימון פיתחו את המושג "הזדהות ביקורתית", כדי לתאר את היחס הנדרש מהם למציאות הארץ ישראלית המתפתחת. הזדהות ביקורתית היא מאה אחוז הזדהות, מאה אחוז מבט מבפנים. והיא מביעה כאב שאולי מתבוננת חיצונית לא תחוש. הזדהות ביקורתית כרוכה כמובן בנכונות לשלם מחירים – הן על ההזדהות הנאמנה הן על הביקורת הנוקבת. ומצד שני, ייתכן וטמון בה כוח לשנות, שבוודאי אין למי שאינה ביקורתית, אבל כנראה גם למי שביקורתה אינה נובעת ממקום של מחויבות והזדהות.

אני רוצה להוסיף מימד נוסף למימד המחויבות של בובר – מימד האהבה. ביקורת שמגיעה מתוך אהבה ומתוך מחויבות שמקורה באהבה, לעולם לא תהפוך להוצאת דיבה.

לפני כ-500 שנה התיחס לנושא הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, בספרו "כלי יקר". אחד ההסברים שהוא מציע לחטא המרגלים הוא – שהמרגלים לא היו מרגלות. וכך הוא כותב: "האנשים היו שונאים את הארץ… והנשים היו מחבבות הארץ… ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה".
פרשנים רבים מסבירים שלעומת הגברים הנשים באותו דור , דווקא הן, לא איבדו תקווה בשעבוד במצרים, לא השתתפו בחטא העגל, וגם התנדבו במיוחד בבניית המשכן. הן אהבו והאמינו, ומתוך אהבתן קלטו יותר טוב ויותר לעומק את הסיפור הגדול שהתרחש אז – של עם חדש שמקבל תורה חדשה וארץ חדשה. הקול שלהן היה קול של אמונה, תקווה ואהבה. קול האהבה הוא קולה של הביקורת האמיתית, זה הקול שגורם לקחת את הביקורת ולהפוך אותה למנוף של צמיחה, זה הקול שממנו צומחת הגאולה והישועה.