fbpx

אובדן הזמזום העברי

יהודי ישראלי נולד לתוך 'זמזום' בלתי פוסק של תרבות עברית. זוהי תוצאה של הוויה עשירה וסמיכה, המתקיימת בנפרד אך לא בניכור מן המערכת הדתית. השפה העברית היא תיבת תהודה שמהדהדת לאדם מילים, מושגים, שמות ומקומות מן העת העתיקה לכאן ולעכשיו. זה מתחיל משמו הפרטי ושם הרחוב בו הוא גר, ממשיך לכותרות העיתון, למושגים בסיסיים כמו 'ממשלה' או 'בטחון' ועד למילות השירים ברדיו.

גם הזמן הישראלי מאפשר תואם בין תיאורי הזמן העתיקים למציאות הישראלית: בניסן הכל מתחיל לפרוח, בתשרי, בסוף קיץ שחון טבעי לעשות חשבון נפש ולהתפלל לגשמים. חגי האור 'נופלים' בדיוק בשיא החורף. החג והמועד ממלאים את המרחב הציבורי: תחפושות בפורים, כבישים ריקים וילדים באופניים ביום כיפור, עמידה בצפירה, סוכות בכל רחוב, מדורות בל"ג בעומר, טיולי ידיעת הארץ, שירי ארבע אחר הצהרים, ארוחת שבת אצל ההורים, ילדי הגן העטורים נר של קרטון על הראש בחנוכה, ילדי בית הספר הנושאים נטיעות בט"ו בשבט, נעלי בית משובצות, חולצה לבנה מכופתרת, מדי חאקי, חולצה כחולה, עניבות של התנועה. ומידי שבוע השקט של שבת בצהרים.

ה'זמזום' העולה מכל אלה מייצר תחושה של בית. של שייכות. האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר, מבנה את זהותנו מבלי דעת, כמים לדג. הוא יישות חיה –  מתפתח ומשתנה ומושפע ומשפיע כל הזמן. הוא מחבר בין קהילות שונות: גם בעולם החרדי מכירים את פס הקול הישראלי, את הרדיו והטלויזיה ואפילו את העולם הוירטואלי, וגם הציבור הערבי מכיר את מנהגי הזמן ושותף להרבה מן התרבות האזרחית.

'הזמזום' הוא סימן ההצלחה של הציונות התרבותית. זו הגשמת חזונם של אחד העם, ביאליק וחברי 'חובבי ציון', שחלמו ליצור מרכז תרבותי רוחני יהודי. מרכז בו תתקיים מציאות טוטלית של חיים לאומיים היונקים את זהותם מן האתוס העברי, משפתו, מן העלילות, הגיבורים, המקומות והזמנים הטמונים באוצרות הרוח של העבר: המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות, סיפורי העם, השירה והספרות. עם הנאמנות לאוצרות העבר, תחדש האומה ששבה לארצה את השפה ואת הערכים העולים מן המקורות העתיקים לערכי חיים הנכונים לזמן הזה.

החיים בתוך הזמזום גורמים לתוכן היהודי-עברי המחודש להפוך לחלק מהותי מן המציאות, לטבע שני, הנושא את הזהות. הוא מחבר את הישראלים בינם לבין עצמם בקלות, וניכר בהם גם כשהם יוצאים ל'חוץ לארץ'.

בעשרות השנים האחרונות גדלה והתבססה קהילת ישראלים בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, עד שכיום מאות אלפים מגדירים עצמם 'ישראלים אמריקאים'. ככל שחולפות השנים מדובר יותר ויותר בישראלים משכילים, בעלי מקצוע, שעברו לחיות במקום עבודתם, שיצאו ללימודים ונשארו, שלא מצאו משרה בחזרה בארץ, או הרחיבו את רשת העסקים שלהם, ולעתים גם כאלו שעייפו מן האינטנסיביות הקהילתית בישראל. אתגר הזהות של הישראלים האמריקאים מטריד את הקהילה עצמה כמו גם את מדינת ישראל. אלו ואלו מכירים בהון האנושי שעלול להתרחק מאיתנו לבלי שוב.

במאמר זה אני מבקשת להציע דרכים לשמירה על הזהות העברית-ישראלית גם מחוץ לארץ. לקיים מרחב תרבותי-עברי בקהילות יהודיות בעולם, במיוחד בקהילת הישראלים היהודים ההולכת וגדלה בארצות הברית ובקנדה. זו קהילה שעד כה אינה מוצאת במבנים הקיימים מחוץ לארץ מענה לזהותה, שכן הזהות היהודית הדתית ומוסד בית הכנסת אינם הולמים את האופן בו הם מגדירים את יהודיותם. סקרים מעידים כי כשבעים אחוזים מבניה של קהילה זו מוותרים על זהותם בדור השני או מאבדים אותה.

החלום האמריקאי: משהו חסר

השקט מורגש רק לאחר זמן מה. כאותה דמות מצוירת ששמה לב כי היא מהלכת באוויר ורק אז נבהלת ונופלת – גם אנחנו, ישראלים בחו"ל, נהנים תחילה מן האנונימיות, מהפרטיות, מלוח שנה שמועדיו אינם נוגעים כל כך ואינם מחייבים; מן הויתור על ההקשבה הכפייתית לחדשות כל חצי שעה. אנחנו זוכים למנוחה מטקסים ממלכתיים, מ'מסכתות' תובעניות מבחינה רגשית, מן הצורך לייצג, לזכור אסונות, להסיק מסקנות, לסכן את הילדים, לשלם מיסים גבוהים, לנהל מחלוקת בלתי פוסקת על זכותנו על הארץ ועל אופיו היהודי של המרחב הציבורי.

ישראלי בצפון אמריקה חופשי לראשונה מההזדהות המלאה עם המדינה. ה'אדמיניסטרציה' האמריקאית מבקשת מן האזרחים הרבה פחות, וקל להזדהות עם ערכיה: האוטובוס הצהוב שחזותו הנוסטלגית מזכירה את שנות החמישים התמימות, תחנות מכבי אש המהוות מוקדי הזדהות עם גבורה אזרחית, דגלים גדולים מתנופפים, ורגע השבועה היומיומית במוסדות החינוך או בארועי הספורט. ההצטברות של כל אלו יחד בשנה מקבילה לכמות אירועי חודש תשרי ישראלי. כאן לא נפגוש במרחב הציבורי עמידת דום בצפירה, לא צום ולא סיורי סליחות. חינוך הילדים חופשי מתוכן דתי, ברחוב בבית הספר הציבורי וברכבת התחתית אפשר להרגיש את כור ההיתוך, ואנחנו הישראלים נהנים להתחמם לאורו.

רק לאחר מנוחה מספקת מן הזמזום מתחילים להרגיש בחסרונה של התרבות המוכרת ולהתגעגע לאותם הדברים עצמם. לבוקר יום שישי על מוספיו, לעדנת ארבע אחרי הצהרים, לנועם ערבי החג, ולהבנה של כל הדקויות.

והנה, לא חולף זמן רב והדור הצעיר משתחרר מן הזיכרון וחופשי מן הנוסטלגיה. ההורים מגלים בהפתעה כי הם ועולמם, השפה והמבטא נחווים על ידי ילדיהם כסרח עודף שעדיף לשכוח, כדי לפנות את כל משאבי המחשבה והכשרון למבטא אמריקאי, לקוד לבוש והתנהגות חדשים, ל'זמזום' אחר.

האתגר אכן גדול.

שלש אפשרויות ראשוניות עומדות בפני משפחה ישראלית אמריקאית המבקשת לשמור על זהותה היהודית מחוץ לישראל: להמשך קריאה באתר מכון שלום הרטמן

ד"ר רות קלדרון, חברת כנסת וסגנית יושב ראש הכנסת לשעבר מטעם מפלגת "יש עתיד", היא אשת חינוך וחוקרת תלמוד