הפרשה: על הדתה במערכת החינוך הממלכתית

הקולות שנשמעו בחודשים האחרונים בשיח הציבורי ובתקשורת על אודות הדתה במערכת החינוך הממלכתית, העלו טענות מגוונות ועסקו בתופעות שונות. עם פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו על ההדתה במערכת החינוך עם פרופ' רון מרגולין, ראש ועדת המקצוע "תרבות יהודית ישראלית", וד"ר אריאל פיקאר, המנהל חינוכי של תכנית "בארי" במכון שלום הרטמן

במרכז הטענות שנשמעו לאחרונה על הדתה במערכת החינוך עומד המקצוע "תרבות יהודית ישראלית". מהו בעצם המקצוע החדש הזה, שנלמד בבתי הספר הממלכתיים?

רון מרגולין: תכנית הלימודים החדשה, שעליה יצא הקצף, החלה להילמד בתחילת השנה שעברה במערכת החינוך הממלכתית, בכיתות א-ט, מתוך מטרה לחשוף את התלמידים לעולם היהדות, הן במישור הידע והן במישור החוויה. מדובר בתכנית המעדכנת, מרחיבה ומשפרת תכניות קודמות שנלמדות במשך עשרות רבות של שנים בכל בתי הספר ברחבי המדינה.

במרכז התכנית הצבנו ערכים, ובשום פנים ואופן לא אמונות דתיות. פירטנו את אותם ערכים שאותם אנו מזהים כמרכזיים במקורות היהדות ועם זאת הם מתאימים לציבור ההורים שילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי. מדובר בערכים בעלי אופי חברתי ומוסרי, שעוסקים גם בזיקה לעם ולארץ. סביב הערכים הללו גיבשנו מקורות מתאימים מן התרבות היהודית לדורותיה ומרכיביה, וכך נוצר בסיס הסילבוס הלימודי.

שם המקצוע, "תרבות יהודית ישראלית" מלמד כשלעצמו שהוא רחוק מלהכיל את מה שמתנגדי ההדתה טוענים שיש בו. המושג "תרבות" נבחר בכוונה – בניגוד למילה "דת", הוא מרמז על תודעה פלורליסטית, המכירה בכך שקיימות תרבויות רבות ומגוונות, כל אוכלוסייה ותרבותה שלה. התרבות של העם היהודי היא כמובן היהדות. מצד שני, לא רצינו לכנות את המקצוע בשם "מורשת", מילה שהיא בעיני מעין תרגום של "יידישקייט", מושג רומנטי ומתקתק, שעלול להתפרש באופן שטחי. "תרבות" מצריכה מחשבה מעמיקה, ביקורתית ורצינית.

לפי הבנתי, מכל המהלכים שנעשו בעבר בנוגע ללימודי יהדות בבתי הספר הממלכתיים – זהו המהלך הכי רחוק ממה שמכונה "הדתה".

אריאל פיקאר: אני מבקש להתעכב על המושג "תרבות", שהוא אכן מושג מפתח בהקשר הזה. אני יוצא מתוך נקודת הנחה פילוסופית שלקבוצות לאומיות אתניות יש תרבות לאומית. בוודאי שכך במקרה של העם היהודי, שיש לו תרבות עתיקת יומין, מרובת גוונים, בעלת שפה מובהקת משלה – העברית – וטקסטים, סמלים וטקסים לרוב.

חוקרי תרבות מדברים היום על כך שלכל אדם ישנה "זכות לתרבות". כדי שאדם יהיה אדם שלם, הוא צריך להשתייך לתרבות שבה הוא חי. לכן שמורה לכל אדם הזכות הבסיסית ללמוד את התרבות שלו, לחוות אותה ולממש אותה. אין זו בגדר "מותרות" אלא זכות יסוד. מכיוון שהאדם חושב באמצעות התרבות שלו, מבין את העולם דרכה, שלילת התרבות מהווה פגיעה חמורה באדם. זו גם הסיבה שבגללה רב תרבותיות היא דבר כה חשוב. המימוש שלה בפועל משמעו חתירה לכך שבכל מדינה או חבל ארץ יזכו כל תרבויות המשנה בתמיכה ועידוד של המדינה.

אם מקבלים את הנחות היסוד האלה, ברור שהענקת מרחב להתפתחות התרבות היהודית במרחב הציבורי בישראל – בראש ובראשונה במערכת החינוך – היא זכות בסיסית. היכרות של תלמידים עם מקורות יסוד, עם הסמלים והשפה היהודיים – היא חובה של המדינה כלפי אזרחיה. כמובן שבאותה מידה זכאים מוסלמים ונוצרים בישראל לאפשרות לפתח וללמוד את תרבותם שלהם בבתי הספר שלהם, כמו שאכן מתרחש במדינת ישראל, אם כי יש עוד מה לשפר בתחום הזה.

כמו שבתחום הספרות לא יעלה על הדעת שילד ישראלי ילמד רק שייקספיר, מולייר וטולסטוי, ולא ייחשף לעגנון או לעמוס עוז – אין זה סביר שתלמיד ישמע על אריסטו ועל קאנט, ולא על הרמב"ם ור' יהודה הלוי. כל יהודי ישראלי צריך להכיר את השמות האלו, שהם חלק מתרבותו. בדיוק כמו שבאנגליה לומדים שייקספיר יותר מאשר בצרפת, ובצרפת – יותר מולייר מאשר באנגליה.

להמשך קריאה באתר מכון שלום הרטמן צילום: אילן גינזבורג