הקהילתיות המדבקת: למה חשוב לחגוג את החגים במסגרת קהילתית

לפני מספר שנים חגגתי את ראש השנה באומן. הגעתי מתוך סקרנות ורצון להבין את התופעה, אולם כשהתחלתי להסתובב בעיירה בין אלפי גברים יהודים העוסקים בתפילה קרה לי משהו: הפכתי להיות אחד מהם. היה משהו מדבק בקהילתיות, או שמא באחוות הגברים, או שמא בתפילה ההמונית, ונשביתי בקסם המשכר שאפף את האזור כערפילים בלתי נראים, נהנה לצלול פנימה, לתת לעצמי להתאהב בהתרחשות המתערבלת מסביבי.

יש כל מיני סיבות שהופכות את אומן לאירוע דתי מיוחד, אבל האמת היא שאין שום צורך להגיע עד שם כדי להרגיש חלק אינטגרלי מתפילה קהילתית – הרי זו מתרחשת בכל בית כנסת בכל יום. במיוחד בחגים – ובמיוחד בחגי תשרי – אנחנו יודעים שישראלים רבים שכרגיל אינם פוקדים את בית הכנסת מגיעים כדי להרגיש חלק מהחג. אין זה מקרה לדעתי שהתפילות ביום כיפור דווקא מושכות רבים כל כך אליהן. "היום הקדוש ביותר" איכשהו מחייב התקבצות יחד, ויש טעם לנסות להבין למה.

אבל אולי נשאל את אותה השאלה מהצד השני: האם אפשר לחגוג את חגי תשרי לבד? אני לא מתכוון רק מבחינה הלכתית, ואפילו לא על ההיתכנות החברתית של העניין, אלא בעיקר מבחינה קיומית-דתית: האם אפשר לחגוג את ראש השנה, יום כיפור, סוכות – לבד? חגים מעוצבים בדרך כלל כאירועים קהילתיים, וקל להבין מדוע מסורות שכאלה תורמות לחיזוק הקשרים בין חברי הקהילה. אנחנו גם יודעים שחגים הם תקופות שמועדות לפורענות עבור מי שאין לו משפחה או קהילה לחגוג איתה יחד. אולם השאלה שלי היא שונה: האם יש גם משמעות דתית, משמעות רוחנית, לחגיגה בקהילה?

כמי שגדלו, חונכו וחיים בחברה מערבית ודמוקרטית אנחנו חולקים תפיסת עולם המעמידה במרכז את הפרט, על זכויותיו, חובותיו ומעל לכל האוטונומיה שלו. מעמדו של האינדיבידואל כישות מונוליתית ואוטוקרטית נמצא כיסוד הכרחי לצורה שבה פועלת מערכת המשפט שלנו, צורת המשטר שלנו והכלכלה שלנו. ההיגיון המנחה את כל אלה הוא פשוט: היחיד אחראי לדעותיו ולמעשיו, והוא זכאי לגמול, או נידון לסנקציות, שאלו מביאים עליו.

כדי להבין עד כמה שונה התפיסה הזאת מכזו שבה המשפחה או השבט נמצאים במרכז די להתבונן במנהגים וחוקים קדומים בהם הקולקטיב הקרוב הוא האחראי, לטוב ולרע, על חבריו ומעשיהם. מנהגים כמו נקמת דם או רצח על רקע "כבוד המשפחה" הגיוניים ונחשבים "צודקים" רק אם השבט כולו אחראי למעשיו של כל אחד מחבריו, רק מכיוון שהמשפחה נחשבת יחידה חברתית-משפטית אחת. באותה צורה גם ייבום הוא פעולה נדרשת רק אם אחים ערבים זה לשמו של זה. המצב כיום כמובן שונה בתכלית: היחיד – ולא המשפחה כפי שאוהבים לפעמים לומר – הוא אבן הבניין של החברה המודרנית.

אולם בעוד מבחינה משפטית וחברתית מובן לנו מאליו שתפיסת הפרט כאחראי למעשיו הינה התקדמות מוסרית גדולה (כזו שנענית לדרישתו הרטורית של הנביא, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!?"), מבחינה דתית ורוחנית נראה לי שהתפיסה האינדיבידואליסטית מפספסת ממד חשוב מאין כמוהו. אנחנו רגילים כיום לראות את הפרט הדתי כמי שנמצא בקשר אישי – עמוק או אינטימי יותר או פחות – עם האלוהים. לפעמים אנחנו גם מדברים על אנשים שנמצאים ב"מסע רוחני" שאמור להביא אותם באופן פרטי, תוך טרנספורמציה פנימית כלשהי, מנקודה א' לנקודה ב', כאשר זו האחרונה נעלה או נשגבת יותר. אולם ברצוני להציע שבמעבר מדתיות קהילתית לדתיות פרטית איבדנו ממד חשוב בחיים הרוחניים שלנו.