לא היה לי איפה להתפלל | פרופ' אליס שלוי

"…הביוגרפיה של אליס שלוי יכולה למלא סרט עלילתי באורך מלא. היא נולדה בגרמניה ב-1926 – ונמלטה עם משפחתה ב-1933, בדקה התשעים. היא אוחזת בתואר בספרות אנגלית מקיימברידג' ותואר בעבודה סוציאלית מבית הספר לכלכלה של לונדון. ב-1949 עלתה לארץ ו"גויסה" לתנועה הפמיניסטית על ידי פנינה פלאי ז"ל. מאז היא שם.

בדרך היא הספיקה להיות מרצה מן המניין בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, לנהל את בית הספר הדתי לבנות "פלך", שהפך תחתיה למוסד יוקרתי ופורץ דרך, לייסד את "שדולת הנשים" בישראל, לזכות בלא מעט פרסים – ובהם פרס ישראל, תואר "יקירת ירושלים" ופרס "בוני ציון" של "נפש בנפש" (ממש לאחרונה), להוציא לאור את אנציקלופדיית הנשים היהודיות וגם לעשות את המעבר מהאורתודוכסיה לתנועה המסורתית.

כיום עומדת שלוי בראש קהילת "ציון". "זו לא קהילה קונסרבטיבית", היא מסבירה, "אך היא חלק מהתנועה הקונסרבטיבית. האמת היא שלא מצאתי קהילה שסיפקה אותי מבחינה רוחנית. כל הזמן התלוננתי בפני הרבה תמר (אפלבאום. ט"פ), שהייתה תלמידה שלי ב'פלך' וב'מכון שכטר', שאין לי איפה להתפלל; אין לי מקום שבו אני מרגישה רוחניות, שיש שם תוכן רוחני שמספק אותי. היא אמרה במשך שנים שהיא תקים עבורי קהילה, ואז לפני ארבע שנים זה קרה.

"החזון של קהילת 'ציון' ומה שמייחד אותם כל כך זו התפיסה של יהדות ישראלית המשלבת יחד את כל הזרמים והעדות, ובמידה מסוימת חוזרת גם לצורת התפילה של ארץ ישראל בימי קדם. בזה היא שונה מהתנועה הקונסרבטיבית, ולכן אמרתי שזה מקום מיוחד. אנחנו אנשים שמגיעים מרקעים שונים ומתפללים יחדיו. קהילתיות מאוד חשובה לי".

מתוך: אליס בארץ הדמעות: האימא של הפמיניזם הדתי לא רווה נחת. להמשך קריאה באתר YNET

צילום: ויקיפדיה, אומן הגרפיטי יהונתן כיס לב