fbpx

מדרשת פתיחת שנת הלימודים התשע"ח:

במוזיאון לאומנות בברוקלין, שמציג לראווה יצירות אומנות שמפארות את פרקי היסטוריה של ארה"ב והתרבות המערבית, תלויה תמונה, שאין כמעט אדם המביט בה. התמונה, הקרויה בשם: "קולומבוס לפני המסע" ניצבת בשדרה המרכזית של המוזיאון, וזוכה למעט מאוד תשומת לב מצד המבקרים.

בתמונה- מופיעה דמותו של כריסטופר קולומבוס בסצנה ההיסטורית ששינתה את פני העולם כשהוא ניצב, זקוף קומה, מול פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, בעודו משכנע אותם לממן את המסע הרפתקני והאמיץ לגילוי ארץ חדשה, הלא היא הודו. ובין כל הנתינים, המשרתים והמכובדים שעומדים לצדו בתמונה, נמצא גם יהודי אחד שההיסטוריה שכחה:

לואיס דה טורס. בן למשפחת אנוסים, יהודי מומר, עוזרו הנאמן של קולומבוס ואחד הנכסים הכי חשובים במסע הגילוי, רצוף הטעויות של יבשת אמריקה. הוא הוזמן ע"י קולומבוס להפלגה, בזכות השכלתו היהודית וידיעותיו הרבות בתחום השפות.  משימתו היתה: לתרגם עבור רב החובל הנערץ את שפתם של השבטים האבודים, אשר באותה תקופה רווחה הדעה כי הם הקימו ממלכה עצומה אי-שם במזרח הרחוק. ויש סיכוי, שברדתם מן האנייה, יתקלו בהם.

אך ההיסטוריה זוכרת, שהשבטים שהתגלו באותה יבשת, לא דיברו עברית או ארמית,  ועוד זוכרת, את מגלה עולם כריסטופר קולומבוס, שזכה לגידול שמו בעולם כולו. אך שכחה את לואיס דה טורס שהיה הראשון שדרך על אדמת אמריקה. פסיעותיו בעולם החדש היו אמנם לצעדים הנזכרים ביותר באנושות אך לנשכחים של היהדות.

וכאמור בתוך חצי מילניום, הפכה יבשת זו בית פתוח למיליונים של יהודים, והמסע שהסתיים בטעות הניווט של רב החובל, היה להבטחה  לעולם כולו. אך ללואיס דה טורס לא הובטח מאומה. אפילו לא קרדיט, או ממון. והוא נשאר הערת שוליים מעל דפי ההיסטוריה.

לעומתו – למן ההתחלה, מקבל אברם אבינו, הזמנה להיות האדם שצעדיו ייחקקו בהיסטוריה של האומות, ושמו הגדול יינשא מקצה העולם ועד קצהו, ואמונתו – תהיה דתם ומורשתם של דורי דורות, אשר בגופם ובנפשם, ינצרו את הסיפור.

והנה – אנחנו, בנותיו ובניו של אברהם, ממשיכי דרכו, מכוונים עצמינו לשנה חדשה. ומטלטלי הזמן שחלף והמקום שנעזב, עוד עומסים על גבינו ולבנו, כמו ברכות וקללות.

וברגע חגיגי זה, של פתיחת שנה, מבצבצת מתוך הפרשה, הברכה הבאה:

"וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר.  וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

ואכן, גם המסע שלנו אל הרבנות בארץ הזו, בעת הזו, היא בין מברכים ומקללים. והברכות והקללות כמו חגות כלהקת ציפורים נודדות מעל לראשינו: ויש והקללה מהדקת את טבעתה מעל צווארנו, ויש שהברכה כורכת עצמה כחבל הצלה סביב מותנינו.

ומסע עזיבתו של אברם את ביתו, והליכתו אל הלא נודע, כמו מגדירה בדיוק זהיר, את מצבנו:

"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

עבור רבים מאתנו, ההגעה לכאן היא לך לך. הרי גם אנחנו עזבנו עולמות: בתי אב, או מולדות. ארצות אחרות שהשארנו מאחור, משפחות ופנים, ומבטים תוהים. וגבנו ההולך ומתרחק, ולבנו ההולך ומתחזק. ובתוך כל העזיבה, מפלסות רגלינו נתיב חדש. בו חלקינו, עוד חשים כמהגרים, עולים חדשים, או כמו קולומבוס ולואיס דה טורס – כצאצאים של אנוסים, או אבודים בין השבטים. וביחד- לומדים שפה, אורחות חיים, שואלים על אמונה ומשמיעים קולות של התרסה.

ותוך כדי הצעידה, ברגע אחד פרטי, נמצא עצמינו מביטים לאחור, והמקום שעזבנו יראה לנו פתאום זר, או דווקא העולם החדש, יחווה כמנוכר. ולפעמים, כמו בחציית כביש סואן, נמשיך להפנות את המבט הזהיר לשני הצדדים, והנפש אשר עשינו, אשר עשתה אותנו.. תנוע באי שקט בין העולמות.

והמסע אליו יצאנו.. יקלף לאטו את החיים שהכרנו.

אך זהו הרי לבו של הלימוד, ליבתה של הרבנות.

 

ופרשנים, מניחים לרגלינו, אבני דרך לתמוך בהם את פסיעותינו ומתייחסים להגירתו של אברהם כמו המסע אל הרבנות, כאל הכרח – צעד הבונה את האישיות, לקראת היעוד אותו עתיד אברם למלא, כאבי אומה חדשה. רש"ר הירש, מצביע על ההליכה לכנען כצעד שנועד לבדל אותו מחייו הקודמים וערך בפני עצמו:

"לך לך" – לך לעצמך בבדידות ! … לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי היתה לצורך הצלה, ואילו במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה. (הרש"ר הירש לבראשית י"ב, א)

וברוח דומה מצביע ה"שפת אמת" על כך שעמידה במקום, ללא התנועה שבהגירה, היא מסוכנת, שכן אם אין אנחנו מתמידים בתנועה, תמיד קיימת סכנה של נסיגה אחורה:

לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך. מ"מ [מכל מקום] גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה עד שזכה לצאת מכל הטבע. (שפת אמת, מתוך דרשת לך-לך לשנת תרנ"ו)

ואכן המסע רצוף מהלומות נפש מרעידות, ניסיונות, טעויות, גילויים והתגלויות.

אך אל לנו להתבלבל בניווט.

משימתנו אינה לגלות ארץ לא נודעת.

משימתנו היא – שיגלו אותנו:

שאנחנו נהיה לתגלית המרעישה ביותר עבור האומה, בעת הזו.

שהארץ תישא בגאווה את שמינו מקצה ועד קצה.

שנצעד בה לעולם יהודי חדש.

כי אנחנו לא המסע של קולומבוס. אנחנו המצע של קולומבוס.

אנחנו מימוש המניפסט הציוני החשוב ביותר של התנועה הרפורמית מאז הקמתה. בדיוק 80 שנים להצהרה שקבעה בקולומבוס, אוהיו, שחובתה של השליחות הרוחנית היא בכינון מדינה ליהודים בארץ ישראל,  וביצירה של מרכז תרבות וחיי הרוח.

והנה, חזרנו כולנו לפה להמשיך את המסע.

ונכון, עבור דרי המקום, אנו נראים לעיתים כשבטים אבודים, את שפתינו אינם מבינים.

ורואים בנו אנוסים, יהודים מומרים.

אך צועדים אנו יחד אל עבר המקום.

כי פה הארץ ובנו המולדת, ובכל פזוריה, מתקיימים בתי אב ואם.

 

אשרי שזכינו להיות בין ההולכים.

אשרי שעוד פתוחה בפנינו הדרך.