fbpx

הפיכתהּ של העברית לשפה חדשה היא ביטוי למהפכה ובה-בשעה להמשכיות – היא מביעה התרסה כלפי העבר אך גם מחויבות עמוקה למורשת. ומהם הצדדים הפחות מאירים בתחיית השפה?

במלחמה שהתחוללה בירושלים בשנת 1913 לא נורתה אף לא ירייה אחת ואיש לא קיפח בה את חייו אבל היו מעורבים בה אמונות, יצרים ורגשות עזים. כוונתי ל"מלחמת השפות", המאבק בעד השימוש בעברית כשפת הוראה ודיבור במערכות החינוך ובחיי הציבור.

סבי, מורנו לוי, שהיה אז ילד צעיר, השתתף בצד ה"לא נכון" במלחמת השפות. הוא למד בבית הספר לֶמֶל בירושלים, שהיה אז בחסותה של "עזרה", חברה פילנטרופית שהקימו יהודי גרמניה, ושפת הלימוד בה הייתה כמובן גרמנית. סבי אהב את בית הספר ואת הארוחה החמה שסופקה שם מדי יום ביומו, ונותר נאמן לו.

אחיו הגדולים, לעומת זאת, היו שותפים נמרצים במאבקים ללימודים בשפה העברית. כיום יש השוכחים, שההתנגדות לעברית לא נבעה דווקא מעמדות אנטי ציוניות, שהרי גם בלֶמֶל נלמדו כמה מן המקצועות בעברית. אלא שהמנהל, אפרים כהן-רייס, וצוות המורים, לא העלו על דעתם שניתן ללמד בה מתמטיקה, ביולוגיה ומדעים. לא היו בעברית מונחים מקצועיים, לא ספרי לימוד ולא מסורת לימודית. כיצד אפשר ללמד אלגברה או להסביר את תהליך הפוטוסינתזה, הם תהו, בשפת התורה? האם אפשר להאשימם על פקפוקם זה?

להמשך הכתבה YNET