הסיגְד הוא חגהּ המיוחד של קהילת ביתא ישראל, חג חידוש הברית. החג חל בכ"ט בחודש מרחשוון, חמישים ימים בדיוק לאחר יום הכיפורים, ממש כשם שחג השבועות נחוג חמישים ימים אחרי הפסח. בשני המקרים מסמן פרק הזמן שבין שני החגים תהליך רוחני מעמיק, ספירת העומר שבין פסח לשבועות, ותהליך התשובה שבין יום הכיפורים לחג הסיגד. הסיגד הוא "מעין 'קומה עליונה' של חשבון נפש ציבורי, על גבי קומת הקרקע של חשבון הנפש הפרטי שעושה כל אחד עם עצמו ביום הכיפורים."[i]

קודם עלייתם לישראל חיו בני קהילות ביתא ישראל בקרב אוכלוסייה נוצרית ומוסלמית, במאות כפרים קטנים הפזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים בצפון ובצפון-מערב אתיופיה. הם שמרו בדבקות על מסורתם היהודית, ופיתחו מנהגים מיוחדים, היות שלא הכירו את ספרות חז"ל ואת הפְּסיקה ההלכתית לדורותיה. הסיגד היה הזדמנות לקהילות הקטנות והפזורות להיפגש ולחגוג ביחד.

יוצאי אתיופיה מספרים שההכנות לחג ארכו ימים רבים. בדומה לעלייה לרגל אל בית המקדש, התקבצו הדרים בכפרים מרוחקים ובאו סמוך אל ההר שעליו נחגג הסיגד. סמוך למקומות יישוב מרכזיים היו נישאים כמה הרים ואותם בחרו מנהיגי הדת, הקֵּסים, לצורך הסיגד. לקראת החג טבלו האנשים והיטהרו בנהר.

ביום הסיגד צמו האנשים, לבשו בגדי לבן חגיגיים, הקֵּסים עטרו מצנפות לבנות והמכובדים החזיקו שמשיות חגיגיות, שהן סמל למעמד ולכבוד. הכוהנים הוליכו את ה"אוֹרית" (ספר התורה הכתוב בשפת הגעז. מקור השם במילה "אורייתא" שבארמית.) העטור במעיל צבעוני בשירה בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. מקצת העולים נשאו על גבם או על ראשם אבן, שסימלה הכנעה בפני האל או סימלה את החטאים המכבידים על האדם. כשהגיעו לראש ההר, הניחו את האבנים על הגדר התוחמת את מקום עמידתם של הקסים, והגדר הלכה וגבהה משנה לשנה. מעניין להשוות את השלכת האבן או הנחתה על הגדר לטקס התשליך שנוצר באשכנז של ימי הביניים.

בראש ההר התייצבו הקֵּסים במתחם המטוהר ופרשו את ספרי האוֹרית על בדים צבעוניים. עד כמה שהצלחתי לברר עם עולי אתיופיה, לא הייתה מחיצת הפרדה בין הגברים והנשים אבל נשמרה הפרדה לפי גיל ומעמד, כשהנשים ניצבות מסביב.

מעמד הסיגד עצמו עוצב במידה רבה בדמותו של מעמד הר סיני. לאחר העלייה להר, התקבצות האנשים והנחת ספרי האוֹרית על במה שכוסתה בבד צבעוני, נערך הטקס. הוא כלל תפילות בביצועם של הקֵּסים וקריאה בתורה בלשון הגעז, השפה העתיקה והקדושה, ותרגומהּ לשפת הדיבור, האמהרית. הקֵּסים היו קוראים למשתתפים למחול אלה לאלה ומזרזים אותם לדבוק במצוות. בסיום דבריהם בירכו את הקהל, על שקיבל על עצמו את הברית, ואיחלו לכולם שיזכו להגיע לירושלים.

אחר הצהריים הייתה האווירה משתנה מן הקצה אל הקצה, ואת כובד הראש, הצום ואווירת חשבון הנפש החליפה שמחה של היטהרות ורווחה, כאשר החוגגים ירדו במורד ההר בשירים ובריקודים לסעודה גדולה.

לקריאה נוספת בספר החדש 'בזמן' בהוצאת ידיעות ספרים ובדף הפייסבוק של דליה

[i] יוסי זיו, חג ומועד בביתא ישראל, ירושלים (תשע"ז), עמ' 160-159. לשם כתיבת מאמר זה השתמשתי בספרו המקיף של זיו על מנהגי הקהילה וחגיה. אני מודה גם לד"ר שושנה בן דור, על הערותיה המועילות לפרק זה.