fbpx
יש סיכוי שהדיון שיתקיים בבג"ץ בחמישי יחתום כמעט 30 שנים של דיונים בבית המשפט העליון על אותו נושא ממש, הכותל. בראש ההרכב תשב הנשיאה נאור. קטונתי מלחלק לה ציונים, אך בצעד נבון היא התירה לרבנות הראשית, לפנים משורת הדין ולמרות הסתייגות היועמ”ש לממשלה, להגיש חוות דעת עצמאית, משל לא הייתה הרבנות חלק מרשויות המדינה המיוצגות על ידי הפרקליטות אלא ישות נוספת שברצותה זכאית לפרש החוק לפי הבנתה. היא אף הסכימה לדחות לשם כך את הדיון הדחוף בחודש ימים, אולם להחלטת הדחייה הוסיפה משפט מעניין: "ככל שיש בפי מי מהצדדים בקשות נוספות (ואין בכך עידוד להגשת בקשות כלשהן), הם ידאגו להגישן תוך שבעה ימים מהיום". נאור, כך נראה, ביקשה לחסום טענה עתידית של מאן דהוא שירצה "דיון נוסף", כי קולו לא נשמע. היא מסמנת לכולנו שהעליון יאמר בקרוב את דבריו, והם יהיו – כך אני מקווה – חדים, ברורים וסופיים.

עשרות אלפי שקלים עלתה לרבנות (כלומר לנו) חוות הדעת הארכנית והנפתלת, שאין לה דבר עם שיטת המשפט שלנו. הרבנות הרהיבה לטעון שלבית המשפט העליון של מדינת ישראל אין סמכות לדון בענייני הכותל. זו אקס־טריטוריה, מעין ותיקן קטן, שהרבנות הראשית לבדה מוסמכת לתת בה סימנים. הטיעון המשפטי הזה נשען על "דבר המלך במועצתו 1924", כך משלה בריטניה במושבותיה, ופלשתינה בכללן. נוכח עשרות שנות בג"ץ ושלל תקדימים, הטיעון הזה מתאים יותר לתרגיל במשפט חוקתי שנה א', אך הוא לא רק עלה ממון רב – הוא גם מקומם מבחינה ציונית. אני מניח שבית המשפט יזכיר לרבנים הראשיים שאת משכורתם כבר לא משלם המלך ג'ורג' החמישי, אלא מדינת ישראל.

עמדת הרבנות הראשית תהיה הערת שוליים, עמדת הממשלה היא הנותנת והיא הכואבת. אני לא מקנא בבא כוחה. בדיון האחרון שהתקיים בעתירה, לפני חודשים אחדים ועוד לפני שהממשלה ביטלה את מתווה הפשרה, נכנסו השופטים לאולם ופנו בלי שהיות לנציג הפרקליטות. "נו, מה יהיה?" – שאלה הנשיאה נאור, והוא הבין בדיוק עד כמה השאלה הישירה, שלא זקוקה להקדמות או לגינונים, גם קולעת וגם ממצה. הוא השיב, מתפתל במקצועיות, סופג את תרעומת השופטים על גרירת הרגליים, אבל הבטיח שהנה־הנה הדברים זזים. הוא דיבר בשבחה של הפשרה, רק הסביר שיישומה מתמהמה. מעניין יהיה לשמוע דבריו כעת.

סהדי במרומים, לא ששנו אליי בג"ץ. אנחנו נגררים אליו. ניהלנו משא ומתן בתום לב. ויתרנו על דברים שלא העלינו בדעתנו שנוותר עליהם. כדי לסיים את המחלוקת אחת ולתמיד אף אימצנו את הפרדיגמה הנפסדת, הספק־דמוקרטית, של "נפרד אך שווה". קחו אתם את הכותל המוכר, אמרנו, ניקח אנו חלקה מוכרת פחות, שעדיין איננה "הכותל", ובאהבה נשקוד על פיתוחה. ויתרנו גם בסוגיית ההכרה – הסכמנו לייצוג מסוים בלבד במועצה המנהלת. ויתרנו על אזכור המילים "המשוקצות" קונסרבטיבים ורפורמים בתקנות המקום, כדי לרצות את השרים החרדיים. והרשימה עוד ארוכה. אני אפילו מתבייש בחלק מהדברים שוויתרנו עליהם. אבל לא שיערנו שכך תנהג בנו ממשלת ישראל, לא חשבנו שכך נלך שולל.

אנו באים לבג"ץ בידיים נקיות. ניסינו, עשינו כמיטב יכולתנו, ביקשנו שלום ורדפנו אותו, אבל בצד השני אין פרטנר. לא רק ממשלת ישראל צריכה שבג"ץ יוציא עבורה את הערמונים מהאש, העם היהודי כולו נושא אליו עיניים.

לכתבה בידיעות אחרונות 23.8 כאן

צילום: פלאש 90