fbpx

אתמול ציינתי את תשעה באב בצום, בקריאת איכה ובשאר מנהגי אבלות, וביום חמישי הקרוב אצעד במצעד הגאווה בירושלים.

אני אדם דתי, שמציין את מועדי ישראל ומחויב להלכה. אני אבל על חורבנה של ירושלים, ועל חורבנם של בתי המקדש, אני משתדל ללמוד הלכה מידי יום, ולקיים הלכה, אבל למרות זאת, ואולי ליתר דיוק בגלל זאת, אצעד במצעד ביום חמישי.

המצעד הוא חגיגה של נראות, הוא הזדמנות להגיד יש טרנסים, ביסקסואלים, קווירים, א-מיניים והומואיות ולסביות בחברה הישראלית, ואין להם על מה להתבייש. להיפך, מומלץ להם לשמוח בחלקם, ולנו להודות לה' על שברא את בני האדם שונים זה מזה.

כי כשקיימתי מנהגי אבלות בתשעה באב, זכרתי חברה ישראלית מסוכסכת שלא מצליחה למצוא את הדרך לכבד אחד את השני: לא תלמידי רבי עקיבא שהם כפי הנראה הרוגי ביתר, ולא הכיתות שנמצאות בלב המצור בירושלים, וזכרתי גם שתיקתם של החכמים נוכח עלבונו של בר קמצא, שהגיע לסעודה שלא הוזמן אליה, וגורש ממנה בושת פנים, ואת כך שחז"ל מציינים את קלונו של בר קמצא כסיבה מספקת לבואו של החורבן מידי רומא. והזיכרון הזה כבר בתשעה באב גלגל אותו לחברה שאינה קשובה לסבל ולמצוקה של מי שאינם חלק מהסיפור הטריוויאלי, שהחברה סימנה אותם כ"אחרים", "שונים", לעיתים גם "לא נורמליים" ואפילו לא מוסריים.

ובמובן הזה לצעוד במצעד זו מצווה, ומצווה מכופלת לרבנים, כי חובתו של חובתו של רב היא לדאוג שנשים לב דווקא למי שטבעה או התנהלותה של חברה גורמים לו להידחק לשוליים כמו הגר היתום והאלמנה. ממש כפי שנזכרנו רק בשבת האחרונה בדבריו של הנביא ישעיהו "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" שנועדו לעורר את העם לתשובה קודם החורבן, ולעורר אותנו לאחריות על היתום האלמנה כעל מי שאנו מותירים מחוץ לסדר היום שלנו.

להמשך המאמר כאן

צילום: הילה שילוני רוזנר

הרב אבי נוביס דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.