"על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה נולד"

(משנה אבות ד, כב)

לידה היא החוויה המכוננת ביותר בחיי האדם, חוויה בלתי נמנעת, המתרחשת בחפזון, בקריעה, בדם ובכאב. אדם לא בוחר האם להיוולד ומתי לבוא לעולם, ועם זאת, ושמא בשל כך – הוא מעבד ומפרש חוויה זו לאורך כל חייו. בזרמים מרכזיים בהגות היהודית, ובפרט בספרות הקבלה והחסידות, נתפסת הלידה כמוקד העבודה הרוחנית של האדם, מאורע שההכרה בו מעניקה פשר ומשמעות לקיום האנושי.

הלידה איננה מטאפורה בלבד, אלא התרחשות קריטית; טיב הקשר בין האדם לאלוהות נצבע באורה של חוויה זו; טקסים רבים במחזור השנה והחיים כגון פדיון הבן, ברית מילה, בר ובת מצוה, חתונה, ואפילו טקסי אבלות ומיתה – בנויים כריטואלים המשחזרים את החוויה המשברית והמעברית של הלידה. כל לידה ממחישה את את מתת הפריון בה זכו בבריאה אדם וחוה ובעקבותיהם כלל האנושות. פרו ורבו איננה רק מצוה, אלא בראש ובראשונה ברכה המאפשרת לאדם לחקות את צלם האל וליצור הדמיה חזרתית של 'מעשה בראשית'.

התפיסה לפיה האדם עובר בחייו לידות רבות – נפשיות, פסיכולוגיות ורוחניות – מתפתחת בספרות הקבלה. לפי מקובלי ימי הביניים, הספירות נולדות באופן תמידי ומתמשך זו מזו. כולן יוצאות תחילה מרחמה של האם הגדולה, ספירת הבינה, ואזי הן מפיחות חיים בעולמות ובנשמות של בני האדם. תהליך אצילות האלוהות ובריאת העולם מדמה לידה קוסמית רב מערכתית, וכולל בתוכו דרמה גדולה בה האל כביכול משיל את קליפותיו ומנקז את דיניו, בדומה לתינוק הנפלט לעולם עטוף שפיר ושליה, דמים וזעקה.

כבר חז"ל מתארים את העולמות שהאל חזה בחורבנם בטרם הצליח לברוא עולם שראוי להתקיים ומסוגל לשרוד:

"את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג יא) –

אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן. אמר ר' אבהו: מיכן שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו…

(בראשית רבה, ט, א)

האלוהות נושאת את זכרון הלידות שלא שרדו, כמעין נפלים וחללים שהוקרבו למען היש והקיים.

בדומה ללידת האדם הפרטי, גם הקוסמוס צריך היה להילחם כדי להתקיים ולשרוד. זכרון החורבנות הקדומים מוטל על העולם כצל מאיים, אך גם כתקווה שהפעם יצליח היקום לעמוד בלי לקרוס. הקב"ה זוכר ומבכה את העולמות שנחרבו, והללו מהווים "נפלים" שמאפשרים את בריאתנו.

הבחירה להביא חיים לעולם כרוכה בהכרח במשבר. המילה משבר מתארת את החלק בגופה של האשה ש"נשבר" בלידה, בשעה שעצמות האגן שלה נעות על ציריהן בקושי רב. כך כינו חכמים גם את האבניים, שתי אבנים שהיולדת נשענה עליהן, וביניהן היה נפלט התינוק אל אויר העולם. המשבר הפיזי מקביל למשבר הנפשי, וממחיש את מצבה הלימינלי של האישה, כנתונה בין עולמות ומצויה בסכנת חיים:

'מאי אבנים?

אמר ר' חנן: סימן גדול מסר להן. אמר להן: בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר כדכתיב [=ויש שאמרו ככתוב]: 'וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים' [ירמיהו יח ג] מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע'.

(שמות רבה, א יד)

בעולם העתיק שימש המשבר דימוי מטאפורי ללידה. כך למשל, בספר מלכים פונים שליחי חזקיהו המלך לישעיהו הנביא ואומרים: " כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב,  יט ג). כאן המשבר שבלידה מתאר את מצב האומה השרויה בין חורבנות וגלויות, ומיואשת בחולשתה מול שר צבא זר. לצד ניכוסה של הלידה והפיכתה למטאפורה 'מולאמת', בולטת בתיאור זה היכרות אינטימית עם חוויותיהן של נשים בלידה, ותחושת הייאוש המופיעה דווקא כשהלידה קרובה לסיומה. אפילו האל עצמו מדומה לאשה שיושבת על המשבר ומתייסרת בחבלי לידתה: "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סו, ח-ט). האל מדמה את עצמו לאשה יולדת הסובלת בציריה. במובן המיתי הישיבה על המשבר מייצגת את הקמת הגשר לאותו חלל-פנוי שנסתר בתוך גוף האם. "ישיבה על המשבר" פירושה לנסות ולאחוז בתהום, להציפה, להבין את סודותיה, אך יחד עם זאת לשמרה בראשוניותה, כתוהו ובוהו בלתי נודע ולא פתיר.

המשך קריאה באתר מכון שלום הרטמן