fbpx

מה בין ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ובין ט"ו באב, המוכר כיום כחג האהבה, שבו היו בנות ישראל יוצאות ורוקדות בכרמים באירוע השידוכים השנתי הענק? שניהם נחגגים באמצעו של החודש, כשהלבנה במילואה, וכל אחד מהם מייצג עולמות שונים אך משלימים: ט"ו בשבט מסמל את התחדשות הטבע ופירותיו וט"ו באב קשור בקשר הזוגי, ביצירתן של משפחות חדשות ופירות שיעמידו. אם נשרטט קו דמיוני ביניהם נראה כי הם מחלקים את השנה לשני חלקים שווים, ובחלוקה זו הם מלמדים אותנו על מטוטלת השנה שבין פירות וצמיחה לפוריות ואהבה.

הקישור בין פוריות האדמה לפוריות האדם נעשה כבר בפי קדמונינו:

אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ:

בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג).

מחבר תהלים בחר לתאר את הברכה שבחיי משפחה באמצעות דימויים של שפע חקלאי. ברוח זו מתאר שיר ציוני מוּכּר בנשימה אחת את השפע החקלאי ואת השפע המשפחתי: "מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן / בָּתֵּינוּ הוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת וּבְהֶמְתֵּנוּ פּוֹרָה".[i] ואכן פעמים רבות אנשים משתמשים בתיאורים הלקוחים מעולם החקלאות כדי לדבר על הורוּת – אנחנו משקים את ילדינו, זורעים (ולא אחת – בדמעה), מסקלים אבנים העומדות בדרכם, אנחנו מטפחים אותם ומקווים לראות את פירות העמל שהושקע בהם. גידול ילדים אכן דורש השקעה, אמונה ומשאבי אהבה אינסופיים, כשם שעבודת האדמה דורשת מן החקלאים תשׂומות לב, יד ונפש עצומות. ההורים והחקלאים, אלה ואלה ניגשים ליצירתם בחרדת קודש ובאהבה, אלה ואלה יודעים שהרבה תלוי בהם ובמעשיהם, ובה בשעה לא מעט אינו בשליטתם. אלה גם אלה אינם יודעים מה יוליד יום ואיזה פרי יישאו החלטותיהם.

כמו הגשמים, שהחקלאי זקוק להם לפרנסתו, כך גם רזֵי הפריון אינם מסורים בידינו, וכמותם, גם הם חידתיים. הזימון של חסד הגשמים וחסד הפריון מצוי ביחד במדרש של רבי יוחנן, התולה את שניהם על אותו מחזיק מפתחות:

ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה [=יולדת] ומפתח של תחיית המתים (בבלי תענית ב, ע"א).

נדוּן בשניים מן המפתחות: מפתח הגשמים ומפתח הלידה. שניהם צרורים בִּצרור המפתחות האלוהי ויד אדם לא תשיגהו.[ii] אבל בזה מסתכם הדמיון, שכן מפתח הגשמים ומפתח הלידה אינם פותחים את אותם השערים. החקלאי הטוב יודע לאיזה פרי לקוות, יש לו הערכה מהי תשואה טובה לעמלו, אולי יש לו שאלות וספקות אבל הכלל הוא פשוט – תפוקה גדולה ככל האפשר תמורת עלוּת נמוכה ככל האפשר. האיכר עשוי "להתאהב" בפרי עמלו אבל עיקר עניינו הוא השגת כמות, איכות ומחיר טוב.

ההורים הטובים, לעומת זאת, אינם יודעים בדיוק מהו הפרי הטוב שאליו הם מצפים, הם אינם מבקשים להקטין את ה"עלויות" הממשיות והסמליות של עבודתם. אנו מחזיקים בידינו תפוח יפה ויודעים שכמותו יש בשדה רבבות, אך האם אי-פעם נולד בעולם תינוק כעולל הרך שאנו מערסלים בזרועותינו בהשתאות וברוֹך, האם אי-פעם תיוולד פעוטה כמו בִּתנו?

כל אב וכל אֵם מצפים שילדיהם יהיו בריאים ומוכשרים, אהובים ושמחים ממש כשם שכל חקלאי מצפה שפירותיו יהיו רבים, עסיסיים וטובים, אבל האם יש קנה-מידה להצלחה אמיתית בגידול ילדים? בהביאנו ילד לעולם, אנו נותנים לו ככל שביכולתנו כדי לספק את מחסורו, נותנים לבת תנאים שתגדל מאושרת ובטוחה, מאפשרים להם להגשים את חלומותיהם אבל שלא כמו לחקלאים, לנו אין קריטריונים ברורים לקבוע האם היא "ילדה מוצלחת", האם הוא "ילד טוב".

הדברים אמורים לא רק בעניין גידול ילדים, שכן בימינו מתערער כל קנה-מידה שהוא שהיה מקובל בעבר לקבוע לפיו מיהו גבר מוצלח ומיהי אישה מוצלחת. זכינו לחיות בעידן שבו נשים רבות אינן רק שותפות בשוק העבודה אלא רואות בעבודתן הגשמה ומצפות למצוא בה משמעות וייעוד, ובעת שבה גברים אינם מוכנים עוד לוותר על חלקם בליווי ילדיהם הרכים בצעדים הראשונים שלהם בעולם. חלוקת התפקידים בין ההורים בטיפול בילדים ובניהול משק הבית, שבעבר הייתה ברורה, אינה נהירה לנו עוד. גם לא תמיד ברור לנו עד כמה לעודד ילדים להישגיות ועד כמה לאפשר להם מרחב לחלום, עד כמה להיענות לתשוקותיהם (וגחמותיהם) ומתי להציב גבולות, מה המשמעות המעשית של הקריאה "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו), עד כמה לתת לילדים ללכת בדרכם וכמה ללוות ואף לכוון אותם בעולם מנוכר ומתנכר יותר ויותר.

פעמים רבות, מי שמשלמים את המחיר על הבלבול ההורי ועל המבוכה הם השתילים הרכים, הילדים. אבל דומה שהם יוצאים גם נשכרים מכך שהם רואים את הוריהם מתלבטים איתם יחד. בנוגע לדרך הראויה שיש לקחת, הילדים מתוודעים גם למגוון של דגמי משפחה, הורוּת וקִרבה. בשנים האחרונות בציבוריות הישראלית אנו נוכחים בדגמים חדשים ומפתיעים לחיי משפחה, הריבוי לעתים עשוי להיות מבלבל אבל הוא גם מאפשר ומרגש מאוד.

בסוף חודש שבט אנו מציינים בישראל את יום המשפחה. ל' בשבט הוא יום פטירתה של הנרייטה סאלד (1945-1860), שלא היו לה ילדים ביולוגיים משלה אבל הייתה אֵם לילדים רבים.

בשבט, חודש הלבלוב והתחדשות הטבע, נציין את ראש השנה לאילנות ואת ראשית הולדת הטבע אחרי שנת החורף ונוכל גם להישיר מבט אל עברו השני של לוח השנה, אל ט"ו באב, ואל התקוות הקשורות בזוגיות, בהקמת משפחות ובקיומן.

***

על פי פרק מתוך ספרהּ של הרבה והפרופ' דליה מרקס, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי, ידיעות ספרים תשע"ט

לרכישה במחיר מוזל כאן

 

[i] פנחס אלעד-לנדר כתב את השיר "מלאו אסמינו בר" בשנת תרצ"ג ודוד זהבי הלחין אותו בשנה זו.

[ii] המפתח השלישי הנתון בידי הקב"ה הוא מפתח תחיית המתים. עניין זה מופיע בצד עניין הגשמים בברכת "גבורות", הברכה השנייה בתפילת העמידה.