הַכְּצַעֲקָתָהּ – רצח בתוך המשפחה

עשרים שנה מאז יצא יעקב את אוהל אמו ועדיין לא מצא לו בית. השנים מחוץ לבית העשירו אותו בנשים, שפחות וילדים, צאן, בקר, גמלים ועבדים שסרים למרותו. ובכל זאת לא זכה יעקב למנוחה ולנחלה, למקום שיוכל לקרוא לו בית. והנה, אחרי הפיוס המאולץ-משהו עם לבן הרודף אחריו, ואחרי הפיוס המפתיע עם אחיו עשו שיוצא לקראתו, יעקב יכול סוף סוף לנשום מעט לרווחה. ממקום המפגש עם עשו הוא נוסע לסוכות, ושם נאמר, לראשונה: "וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת". משם ממשיך יעקב לשכם, קונה חלקת שדה, נוטה בה את אוהלו ומקווה למעט שקט.

אבל אז, דווקא אז, קופצים עליו רוגזם וקוצר רוחם של בניו שמעון ולוי (ראו רש"י על בראשית ל"ז א).

דינה בתו, שגורלה נקשר בגורל הנדודים עד כה, מבקשת גם היא להכות שורש במקום שבו נוטה המשפחה את אוהלה, ויוצאת לחפש לה חברה, מבקשת להיות גם היא כ'בְנוֹת הָאָרֶץ'. חמור, בנו של נשיא שכם, נסיך מורם מעם, סָלָבּ מקומי, אם תרצו, רואה אותה, חושק בה ואונס אותה. "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית ל"ד ב) אינו זקוק לפירושו של רש"י, שמוסיף 'וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה'. העינוי הוא מעצם מעשה האונס, וכך מפרשים גם ראב"ע ובעקבותיו הרמב"ן: 'כי כל ביאה באונס תקרא עינוי' (רמב"ן על המקום).

שלל התגובות שמגיע בעקבות האונס עלול להזכיר לנו את התגובות לאונס עד היום: האב מעדיף להחריש ולהמתין, האחים מתעצבים וזועמים. מילים כמו 'טומאה' ו'נבלה' נזרקות באוויר, בלי להתעכב ולוּ לרגע על השאלה הדחופה באמת: איך מצילים את דינה?

חמור מתעשת. מעשה האונס "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ." (שם), מתחלף באהבה: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ… וַיֶּאֱהַב… וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ." (שם, פס' ג'). הוא מבקש לשאת את דינה לאישה, כדי לתקן במשהו את המעשה הנורא שעשה בה, ושולח את אביו לדבר עם משפחתה. ספורנו בפירושו שם לב להיפוך שמתרחש כאן לעומת אונס אמנון את אחותו תמר: שם מתהפך לבו אליה מאהבה לשנאה, ואילו כאן – מתהפך לבו לאהבה: 'על הָפך אמנון לתמר אחר ששכב אותה'. (וראו גילי זיון, ותדבק נפשו, באתר מרכז הרצוג).

האם אפשר שאשה שנאנסה אכן תתאהב במי שאנס אותה?

ואולי מלכתחילה הייתה כאן אהבה, והסיפור כפי שמופיע בתורה מסופר מנקודת הראות של האחים הקנאים, כפי שמציעה אניטה דיאמנט בספרה 'האוהל האדום'?

קשה לדמיין מהלך שבו אכן מתהפך לבה של דינה, ובכל זאת, בתוך ההקשר המקראי אנחנו מבינות שמבחינת דינה המוצא שמציע חמור הוא הרע במיעוטו, כפי שניתן ללמוד מתחינתה של תמר אל אמנון לאחר האונס (שמואל ב' יג' יב-יג), ומנוסח המצווה במקרה של אונס נערה לא נשואה בספר דברים: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו." (דברים כ"ב כט).

ואז מגיע האונס השני, הנורא לא פחות ואולי יותר מהראשון. האחים, שמעון ולוי, מתנהלים מול שכם ובני העיר כאילו העניין כולו נוגע רק להם, והם נוהגים בו על פי גחמותיהם ורוחם הרעה. המשא ומתן עם שכם ועם בני העיר הופך עילה למעשה טבח ונקם חסר מעצורים, שמעמיק ומנציח את הפגיעה הקשה בדינה, ומחריב את הסיכויים להמשך חייה. הלקיחה של דינה מבית שכם, "וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ." (בראשית ל"ד כו) גרועה, כאמור, לא פחות מהלקיחה של חמור את דינה בתחילת המעשה. המקום שהיה לה סיכוי לבנות בו בית נהרס עד היסוד ואתו גם סיכוייה לקיים חיים של זוגיות ומשפחה. הצירוף של החֵרשות וההחרשה של יעקב עם הקנאוּת העיוורת של שמעון ולוי ממיטה על דינה אסון שקשה יהיה לה להתאושש ממנו, כפי שנעשה בקורבנות לפגיעה מינית גם בימינו: שתיקה והשתקה מחד, ומערכת אכיפת חוק שאין לה כלים להתמודד עם פגיעות מסוג זה מאידך, מנציחים ומעצימים את הפגיעה במקום להקל ולסייע, וכך חוות הנפגעות לא פעם אונס שני (בהתנהלות מול מערכת אכיפת החוק) ושלישי (בתקשורת ובמוסדות פסיכיאטרים).

רמז למה שנדרש מאתנו במפגש עם פגיעות מיניות אפשר למצוא בייעוד שמוטל, בסופו של דבר, על כתפי צאצאיו של לוי: הלוויים והכוהנים. על-פי ספר ויקרא ופרשת מצורע בפרט, תפקידם של בני שבט לוי הוא להיות בני לוויה – ללוות את בני ישראל ברגעים משמעותיים במעגל החיים, להיות שם על מנת לקרב ולהקריב, לכפר על הטומאה, לבוא במגע עם הנגעים ומצבי הקיצון שבהם נאלץ אדם להיות מחוץ למחנה, לשמור איתו על קשר ולעזור לו בהחלטה מתי בשלה העת לחזרתו לחברה ולקרבה אל הקודש.

את הקביעה של חכמים במסכת סוטה אני מפרשת כמחויבות החלה עלינו כפרטים, אבל גם עלינו כחברה: "כל שאינו מלווה ומתלווה – כאילו שופך דמים" (בבלי סוטה מו' ע"ב, תודה לרב מרמור על ההפניה).