שתי חנוכיות: שתי תפישות עולם

האם כל מי שמדליקים חנוכייה, איש ואישה, בן ובת, יודעים שהם לא רק מהדרין (כלומר מפארים) במצווה, אלא מהדרין שבמהדרין בה? שהרי בתלמוד נאמר:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך (בבלי שבת כא, ע"ב).

כלומר המצווה הבסיסית היא להדליק נר של חנוכה בבית, ודי בנר דולק אחד בבית. המהדרין, כך גורס התלמוד, מדליקים נר לכל אחד מבני הבית. ורק המהדרין שבמהדרין, המקפידים ביותר, מדליקים מספר רב של נרות. אבל כמה ואיך? כאן מוצגות שתי שיטות הפוכות, זו של בית שמאי וזו של בית הלל. לפי בית שמאי נהגו להדליק שמונה נרות ביום הראשון, שבעה בשני וכך להפחית נר בכל יום, עד שביום האחרון מדליקים רק נר אחד. לפי שיטת בית הלל המוכרת לנו, שהרי היא זו שהתקבלה, מתחילים בנר אחד ומוסיפים נר בכל יום, עד שבלילה האחרון החנוכייה מוארת כולה.

התלמוד מונה כמה הסברים למה שעומד בבסיס של שתי השיטות. לפי הסבר אחד, בית שמאי מונים את הימים שנשארו ובית הלל את ימי החג שעברו. לפי הסבר אחר, בית שמאי מונים את הנרות לפי קורבנות הפּרים שהוקרבו בסוכות, ומספרם הלך ופחת מיום ליום – ביום הראשון הוקרבו שלושה-עשר פרים, בשני שנים-עשר וכך הלאה, ואילו הטעם של בית הלל הוא "דמעלין [=שֶמעלים] בקודש ולא מורידין" (שם).

וקרה שביום אשר חולל בו המקדש בידי הגויים, ביום ההוא היה גם טיהור ההיכל, ביום עשרים וחמישה בחודש ההוא, הוא כסלו. ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות. לכן, בהחזיקם מַטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו. והם קבעו בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה (חשמונאים ב, י 10-5).

תפישות עולם מתחרות

שתי שיטות הדלקת הנרות מייצגות השקפות עולם שונות. בבסיסן ניצבות תפישׂות עולם מִתחרות. לשיטתו של בית שמאי, העולם נברא שלם ומושלם, ומכאן ואילך "הולך ופוחת הדור". כלומר האדם נולד עם מלוא הַיָּכְלָה (הפוטנציאל) שלו, וכל החיים לפניו למצותו, אבל כל יום שעובר מקרב אותו אל קיצו, ומשמש תזכורת מדכדכת לְמה שלא יספיק עוד. כך גם החנוכייה, מודלקת בהתחלה במלוא הדרה ואט-אט מאבדת את אורה עד שנשאר בה נר אחד בלבד. שיטת בית שמאי מציבה תמונת מציאות של מלאוּת ואולי שלמוּת ההולכת ונפגמת, בכל יום מורידים את הרף ומכירים ביכולותינו המוגבלות.

שיטתו של בית הלל משקפת גישה אופטימית יותר לחיים – מתחילים בקטן, נר אחד בלבד, ומכאן מתקדמים ומרבים באורה יותר ויותר. כל דבר שאנו לומדים וכל מעשה שאנחנו עושים בעולם מעצים אותנו ומגדיל את אורנו. שיטה זו של בית הלל מזכירה את דבריו של ההוגה, המשורר והמורה אהרן דוד גורדון (1922-1856), איש העלייה השנייה שהזכיר שניצחון האור על החושך הוא בכך שנרבה את האור. בית הלל מזכירים לנו לשאוף אל הטוב ואל הראוי ולהרבות אור בעולם.

כידוע, שיטתו של הלל התקבלה להלכה, וכך נהוג להדליק את חנוכיותינו. אולם התלמוד, כדרכו, אינו מוחק את הדעה שנדחתה ומנכיח אותה בדיון.

המעטת האור בחנוכייה עניינה ללמד אותנו שניצחון צבאי וריבונות הם חשובים אולם אין בהם די, עליהם להיות מסד ליצירה של חברה צודקת. כאשר הם מתקיימים כשלעצמם הם אינם אלא עקרים ומסוכנים. לפי בן גל, המטרה החינוכית של שיטת הנרות הפוחתים והולכים היא להזכיר את הסכנה שבכוח הזרוע ובכוח השלטון. בן גל מסיים את דבריו ואומר, ש"כל זמן שיהודים יזכירו לעצמם ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש".

מעלין בקודש ומכירים בסכנת הכוח

בשנים האחרונות הצטרפה משפחתי למנהג הנוהג בבתים אחדים ובקהילות אחדות להדליק בחנוכה שתי חנוכיות, האחת לפי שיטת בית שמאי הממעיטה נר אחד בכל יום, כהכרה בסכנה של פחיתת האור וכאזהרה מפני הסגידה לכוח, והשנייה לפי שיטת בית הלל המוסיפה נר בכל יום, ובכך מדגישה את הכמיהה לצמיחה ולהגברת האור בעולם ובליבותינו. שתי החנוכיות המוצבות זו ליד זו, יש בהן כדי לעזור לנו לאזן בין הכוחות ולהרהר על מורכבות חיינו. ומי ייתן שנזכה להרבות אורות רבים בחנוכה ובכל השנה.