לא בגלל שנאת חינם | החורבן היה בגלל הרבנים

לחם, שעשועים ואשמה

"עם שנתן לבחיריו לגיונות, שררה ושבטיה – הוא בימינו אדיש, למעט שני דברים שישיש בם: לחם ושעשועים" (יובנאליס, הסאטירה ה10, תרגום: רחל בירנבוים).

אל הרשימה המעליבה והמדויקת של המצרכים שבעזרתם יכולים השליטים לקנות את לבנו, יש להוסיף פריט שלישי, שעליו פרשו הדתות המונותאיסטיות את חסותן, ושמו: "רגשות אשמה".

רגשות אשמה הן יתוש טורדני שכוחו רב על המון העם. מנהיגים פוליטיים לא סובלים לרוב מהרגש הזה, אך הם יודעים שאנחנו, בנות התמותה, מתמכרות אליו אפילו יותר מאשר ללחם ושעשועים, והם משתמשים בכך ברצונם להשתיק את חוש הצדק שלנו.

בגלל שנאת חינם – באמת?

עוד מעט ט' באב, יום הציון לחורבן שני בתי המקדש. ההסבר המפורסם ביותר לסיבת חורבן בית המקדש השני הוא (יומא ט ע"ב): "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם."

הפופולריות של אמרה זו עומדת ביחס הפוך לסבירותה. בית המקדש לא חרב בגלל שנאת חינם, הוא חרב כֵּיוון שלמלחמת החורבן היו סיכויים אפסיים. הוא חרב כֵּיוון שהמנהיגות המתונה עמדה במלוא רפיסותה מול קנאים שכפו על העם מלחמה שתוצאותיה האכזריות ברורות. לאורך הדרך היו אלטרנטיבות (גם אם לא מלבבות) אבל לא היה מנהיג שיבחר בהן.

הקביעה שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, היא ניסיון להסיט את תשומת לב ההמונים מהמחדל המנהיגותי, ולהעביר את האשמה אל כל אחת ואחת מאתנו. זה הצליח. זה תמיד מצליח. תנו להמון רגשות אשמה – ותראו איך הוא מאמץ אותן באהבה.

קמצא ובר-קמצא

את האגדה על קמצא ובר-קמצא, צמד היריבים הפתטיים עם השמות המצחיקים, למדתי לראשונה בגן הילדים. שם גם צרבו בתודעתי את הקשר שלה לאמונה שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. שנים עברו וגיליתי שהתלמוד לא תומך בקשר הזה, ומציע פרשנות שונה בתכלית.

אבל לפני הכול, למען מי שלא למדה את האגדה בגן, הנה היא (מתורגמת ומעט מעובדת – גיטין נה ע"ב – נו ע"א):

בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד ששם אהובו היה קמצא ואילו שם שונאו היה בר-קמצא. אדם זה עשה סעודה ואמר לשמשו: "לך והבא לסעודה את קמצא". הלך השמש והביא את בר קמצא.

בא בעל הסעודה וראה את שונאו יושב בסעודתו. אמר לו: הרי אנו שונאים מה מעשיך כאן? קום. לך". אמר לו בר-קמצא: "הואיל והגעתי לכאן, הנח לי ואשלם לך תמורת מה שאוכל ואשתה". אמר לו: "לא". אמר לו: "אתן לך מחצית מדמי הסעודה כולה". אמר לו: "לא". אמר לו: "אתן לך את כל דמי הסעודה". אמר לו: "לא". תפס המארח את בר-קמצא בידו, העמיד אותו והוציא אותו מהסעודה".

במדינת החגבים

השם "קמצא" מזכיר את קטנותו של הקומץ. לדוברות הארמית הוא מזכיר גם את החגבים והנמלים. רצונו של המספר לצעוק שלפנינו אנשים ממש קטנים; שמש שטומן פח לאדונו. מארח עשיר כקורח וגם קנאי כמותו, ואורח שלא מוכן לקבל "לא" כתשובה. קטנים-קטנים. אבל כאלה לפעמים כולנו. לא בגלל זה נהרסת חברה, לא בגלל זה פורצות מלחמות, ולא בגלל זה חרב המקדש.

הגננת שלי בלעה את גלולת האשמה והעבירה אותה אל חברותיי ואלי. אולי אפשר כבר להפסיק עם זה. גם כשאנחנו ממש לא נחמדות אנחנו לא אחראיות לפרוץ מלחמות.

ואולי המנהיגים הם החגבים?

האגדה ממשיכה ומספרת (ואת החלקים האלה כבר לא סיפרו לי בגן), שבר-קמצא המתוסכל אמר לעצמו: "כיוון שגם החכמים ישבו באותה סעודה והם לא מחו בבעל הבית שגרש אותי, יש להבין שהם היו מרוצים מהתנהגותו, ועל כן אלך ואלשין עליהם בפני הקיסר".

כדרכן של אגדות עם, גם באגדה זו, סלולה דרכו של בר-קמצא אל לשכתו של הקיסר, והוא מתייצב לפניו ומכריז: "מרדו בך היהודים". הקיסר מסרב להאמין ומבקש הוכחה, ובר-קמצא מייעץ לו: "שלח להם קורבן ותראה שיסרבו להקריבו".

"יודע צדיק נפש בהמתו"

בר-קמצא הכיר את החכמים ואת רפיסותם המנהיגותית. הוא לקח את הקורבן בדרך הארוכה מארמון הקיסר עד לירושלים (כן, באגדות עם זה אפשרי), ובדרך הטיל בקורבן מום. הוא היה כה מתוחכם, שהטיל מום שמבחינת החכמים פוסל את הקורבן – אך מבחינת הרומאים אינו פוסל. כך הוא האמין, ובצדק, יסנדל את החכמים. על פי ההלכה הם לא יוכלו להקריב את הקורבן, אך לא יצליחו להסביר זאת לרומאים. אי ההקרבה פירושה מרד. מרד פירושו מלחמה, ומלחמה היא חורבן ליהודים. יופי של נקמה.

שורה של נמלים

בר-קמצא הוא נמלת אש המתגלה כקטלנית רק בסביבת המחיה שלה – הנמלים הרופסות. וכך מתאר זאת התלמוד: "חשבו החכמים להקריב את הקרבן הפסול בגלל 'שלום מלכות'. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: 'יאמרו: בעלי מומים קריבים לגבי מזבח'. אמרו החכמים, 'טוב, אז נהרוג את בר-קמצא, שלא ילשין למלכות'. אמר להם רבי זכריה, 'יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג'".

תראו את הטקסט המדהים הזה. החכמים, אלה שאין להם שם וגם עמוד שידרה, מעלים את הפתרון האחראי – נקריב את הקורבן הפסול (אלוהים הרי תסלח לנו) ונמנע אסון. מתוך המון החכמים קופץ אחד, שדווקא לו יש שם וגם עמוד שידרה (מעוות אך חזק), והוא טוען שההלכה הרי אוסרת להקריב קורבן פסול.

אופס, נסוגים החכמים, ובמקום להגן על עמדתם הם מציעים פתרון, פחות מוצלח ועדיין הגיוני: להרוג את השליח המרושע. גם לכך מתנגד בן אבקולס, וגם את זה הוא עושה בשם ההלכה. גם הפעם המון החכמים רופס. וכך נפתחת מלחמה.

זה לא תיאור היסטורי

ככל הנראה לא כך התחיל המרד הגדול, אך חלקים אחרונים אלה של האגדה מציעים אמת היסטורית ורוחנית חשובה ביותר – האסון התרחש בגלל שהמנהיגות האחראית הרכינה ראשה בפני הבריונים של השכונה.

התלמוד לא מאשים בחורבן את המארח או את בר-קמצא, אלא את הענוותנות המזויפת של בן אבקולס, את בחירתו להרכין ראש בפני הלכות קטנות – בשעה שדבר כה גדול על הכף, ואת בחירתם של החכמים להתקטנן עם בן אבקולס.

לא כל השעות יפות לנמיכות רוח. וכך מנסח זאת רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

הטור המלא כאן (28.7.17)

צילום: דבי קופר

Photo by Aaron Burden on Unsplash