הכנה לבריאה: שופר באלול

מַעֲבַר גבולות הוא רגע מפחיד. אני זוכרת את נקיפת הפחד בכל פעם שעברנו גבול בטיול שאחרי הצבא בדרום אמריקה – מי יודע איזו תקנה חדשה ימציאו השומרים הפעם? כמה זמן יעכבו אותנו? האם ינסו לטפול עלינו אשמת שווא של הברחה? סמים? באחד מן המעברים האלה, התקשה פקיד משמר הגבולות בצינור מוזר ומעוקל שהביא במזוודתו האיש שעמד לפנינו. הפקיד הפך את החפץ והציץ לתוכו, מחפש מנגנון הפעלה או משהו שיסביר את טיבו. האיש שלפניי ניסה להניח את דעתו בספרדית הרצוצה שלו, ולהוכיח שאין זה כלי נשק. הפקיד סגר את המזוודה עם השופר בתוכה וסימן לו לעבור. חייכנו זה לזה, "אתה באמת בטוח" שאלתי בעברית ובלחישה, "שזה לא כלי נשק"?

ואכן, דומה שהשופר הוא אמצעי רב-עוצמה לעורר ולנגוע בנימֵי נפש רדומים ועמוקים. התקיעה בשופר בראש השנה היא מִצווה מן התורה, והיא קדומה לזיהוי היום עם ראש השנה. חז"ל הנהיגו לתקוע בשופר בכל ימי החול של חודש אלול כולו במהלך הסליחות או אחרי תפילת השחרית. את עלייתו השנייה של משה אל ההר, לפי המסורת, בראש חודש אלול כדי לקבל את הלוחות אחרי שבירת הלוחות הראשונים, ואת שהותו שם ארבעים יום וארבעים לילה, כלומר עד יום הכיפורים, אנו מלווים בחרדה ובתקווה במנהגים שונים הקשורים בחודש אלול, והתקיעה בשופר היא, לפי חלק מהמנהגים, אחד מהם.

זאת ועוד, לפי מסורת מדרשית ראש השנה הוא יום בריאת העולם ולפי מסורת אחרת זהו יום בריאת האדם (ראו במבוא). ואם כך, הרי התקיעה בחודש אלול היא בבחינת קורס הכנה לבריאה – בריאת העולם ובריאתנו שלנו. כשם שנשים בשלבים האחרונים של ההיריון מתכנסות פנימה ומתכוננות ללידה, ונשים רבות עוסקות בזמן הזה בסידור וארגון מחדש של הבית, כך אלול הוא חודש של התכנסות, הכנת הלבבות. זהו מעין "קינון" של סוף היריון, הזדמנות לעצב מחדש את בית הנפש שלנו.

לעומת לוחות הברית הראשונים, שהיו מעשי ידי האל, הלוחות השניים נוצרו בשיתוף של האל עם משה. מדרש שנמסר משמו של רבי יונתן, מספר עליהם ש"הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפוש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע" (ירושלמי תענית, ד, ה; כג, ע"א). התמונה שמצייר המדרש היא של משה האוחז בלוחות בצד אחד והקב"ה בשני, ובאמצע נותרים שני טפחים, "ריוַח באמצע", שאיש אינו אוחז בהם. אותו הרווח, אותם שני טפחים שנותרו באמצע, הם המרחב הדינמי למִפגש בין האנושי ובין האלוהי, לפרשנות וליצירה.

לפני היות המילה

מה מביא לכך שהתקיעה בשופר כה מְרגשת וכה נוגעת בנימים נסתרים? אולי מעצם הדבר שהשופר הוא יוצא דופן בתפילות ישראל – תפילותינו מילוליות מאוד. בדתות אחרות מודגשת השתיקה, המדיטציה, הזִּמרה ללא מילים (chanting), ואילו התפילה היהודית מורכבת מאינספור מילים. בתפילות היומיום, ויותר מכך בחגים, המתפללים גומאים עמודים רבים של ברכות, תפילות ותחינות. והנה השופר ניצב ועומד בשונוּתו הבלתי-מילולית הגדולה מול כל אלה. אין תווים לתקיעה בשופר, ואי-אפשר לנגן עמו הרמוניות. כל שיש לנו הם שלושה אורכי צלילים (תקיעה, תרועה ושברים). כמו הדיבור, גם את צליל השופר מפיקים בעזרת הפה, אבל קולו אינו קולו של אדם, זהו צליל קמאי, קדם-מילולי, אולי כמו בִּכיו הראשון של התינוק. בשום מקום אחר במסורת ישראל איננו מוצאים שימוש בכלי נגינה כעצם המצווה.

בקולו של השופר יש גם ממד של הפתעה – אף פעם לא נֵדע בדיוק כיצד (והאם) הוא יֵצא (כמה מביך הרגע שבו בעל התקיעה מתאמץ, מאדים, ושוב מנסה, אבל אינו מצליח להוציא בתקיעתו אלא צליל שׁורקני ועלוב). קולו של השופר מעורר זכרונות עמומים מתקופות קדומות, שאין אנו יודעים עליהן, הוא מעלה רגשות עמוקים לדברים שאין להם שמות.

שופר לשיפור או כסגולה?

רב סעדיה גאון (חי במאה העשירית בבבל, מצרים וארץ-ישראל) מנה עשרה טעמים לתקיעה בשופר בראש השנה. אפשר לחלק טעמים אלה לשני סוגים עיקריים: לאלה המתמקדים באדם ולאלה המתמקדים באל (להרחבה ראו: אליהו גלולה, "תפקידו של השופר בראש השנה ואופיה של התשובה", באתר של מכללת ליפשיץ). הטעמים מן הסוג הראשון מלמדים שקול השופר בא לעורר אותנו ולזרזנוּ לעשות תשובה:

"ה' נָתַן קוֹלוֹ" (ע"פ יואל ב, יא) – זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, "לִפְנֵי חֵילוֹ" (שם) – אלו ישראל שהן מזדעזעין וחרֵדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים (תנחומא וארשה, וישלח, ב).

קולו של השופר מרטיט ומרעיד ופורט על נימים עלומים בנפש, וכשישראל שומעים אותו הם "מזדעדזין וחרדין", ועושים תשובה. היו שהבינו את המילה שופר כקריאה " שַׁפְּרוּ מעשיכם" (ויקרא רבה כט, ו). הסברים אלה מתמקדים, כאמור, בתגובה האנושית לשופר.

סוג אחר של טעמים מתמקד באל, וזאת מתוך הנחה שיש בתקיעה בשופר כדי להשפיע על העולמות העליונים ולעורר את רחמי האל על ישראל. כך למשל בדרשה של רבי יהודה בנו של רבי נחמן על הפסוק "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהלים מז, ו):

בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין, בַּדין הוא עולה. מאי טעם? "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה", ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב "ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר", ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים (ויקרא רבה כט, ג).

לפי דרשה זו, הצדק האלוהי המוחלט וחסר הפשרות הוא המידה הראויה. אבל התקיעה בשופר משפיעה על האל לשנות דעתו, לעבור מכיסא הדין, שעליו עלה "בַּדין", לכיסא הרחמים, ולחוס על עמו. הסבר מוכר לתקיעה בשופר הוא שמטרתה להזכיר לאל את עקדת יצחק ואת האַיל שנעקד במקומו, ולבקש ממנו לרחם עלינו בזכות זכות האבות. במקום אחר דורש רבי יאשיה על התקיעה בשופר כעל אמצעי פיתוי של האל, ושואל: "וכי אומות העולם אינן יודעין להריע? כמה קרנים יש להן! […] ואת אמרת: 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה' (תהלים פט, טז), אלא [צריך לקרוא זאת כך:] אשרֵי העם שהן יודעים לרַצות את בוראן בתרועה" (ויקרא רבה כט, ד). לפי המדרש, לא הצד המוזיקלי חשוב, שכן כלי נגינה למכביר יש גם לאחרים, אלא שיש בשופר, הכלי הפשוט והבלתי משוכלל מבחינה מוזיקלית, שיכול להגיע עד כיסא הכבוד ולעשות שליחותו, שמשהו בו מסוגל לרַצות את האל, או בנוסח אחר של המדרש, לפתות אותו.

הסבר נוסף מתמקד ברגשות האנושיים. כך במדרש בלתי צפוי, המסביר שקול תרועת השופר הוא כיבבה. ובהקשר זה מוזכרת יְבבתהּ של אֵם סיסרא, שחיכתה לשווא לשובו של בנה משדה הקרב: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא" (שופטים ה, כח). לפי דעה תלמודית אחת יְבבה היא גניחה ולפי דעה אחרת, היא יְללה (בבלי ראש השנה לג, ע"ב). הקישור לאֵם סיסרא הוא נועז, בכך שהוא מחבר בין הלוחמנוּת של סיסרא ונצחונותיו ובין יבבת האֵבל של אמו על אובדנו. ייתכן שיש כאן שמחה לאיד על מפלת האויב אבל אפשר שיש בציטוט הזה גם אמפטיה לסבל אנושי, גם לסבלו של האויב (או לפחות של אִמו). גם הוא כלול בקולו הקמאי של השופר.

לסיכום שני סוגי ההסברים שלפנינו – אלה המדגישים את סגולתו של השופר לעורר את האדם לתהליך פסיכולוגי של תשובה ואלה הרואים בתקיעה בשופר ממד מאגי, כלומר שמטרת התקיעה בשופר היא לחייב כביכול את האלוהים לנהוג במידת החסד (ועל כן, דומה שאין צורך ממשי בתשובה) – שניהם מייצגים שתי תפישות עולם דתיות שונות באופן עמוק זו מזו אבל אולי הן גם משלימות זו את זו.

"נתקע ואחר כך נדון"?!

אנו עוסקים כאן בתקיעה בשופר בחודש אלול, ועתה נִסטה מעט כדי לפתוח חלון ולהטות אוזן לשיחה שהתקיימה בראש השנה לפני כמעט אלפיים שנה. הדיון הוא על תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת. במשנה נאמר:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין (משנה ראש השנה ד, א).

עד החורבן נהג הבדל ברור בעניין התקיעה בשופר בשבת בבית המקדש, וככל הנראה בירושלים, ובין הנהוג ב"מדינה", כלומר בעיירות שמחוצה לה, שם דָחקה קדושת השבת את מצוות התקיעה וביטלה אותה. לאחר חורבן בית המקדש שינה רבן יוחנן בן זכאי, האדם שמזוהה יותר מכול עם סיגולהּ של היהדות למציאות שאחרי החורבן  דין זה. מה שנאמר במשנה בקיצור נמרץ הורחב בגמרא:

תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת [והיו כל הערים מתכנסין].אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע! אמרו לו: נדון! אמר להם: נתקע, ואחר כך נדון! לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה (בבלי ראש השנה כט, ע"ב).

בשורות ספורות כמוסה דרמה גדולה. היא אירעה ביבנה, המרכז הרוחני בדור שאחרי חורבן המקדש. רבן יוחנן פונה לבני בתירא, משפחה חשובה שהייתה מעורבת בהנהגה הדתית של העם, ומציע לתקוע בשופר למרות השבת (וזאת בניגוד לַנהוג עד אז). בני בתירא מציעים "נדון!", שכן כדי לעשות שינוי כזה, יש לקיים דיון רציני בשאלה ואז להחליט. ואילו רבן יוחנן דוחק לתקוע, ומשכנע שיהיה שפע פנאי לדון בכך אחר כך. ואמנם, כדבריו, תוקעים בשופר באותו ראש השנה שחל בשבת. אולם כשבני בתירא מבקשים לקיים את הדיון שהובטח, אומר להם רבן יוחנן: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה". כלומר אין טעם לדון על דבר שכבר היה, ורש"י מפרש: "גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמנו".

יהיו בוודאי מי שיטענו שמעשהו של רבן יוחנן הוא פסול ולא-דמוקרטי, הוא קבע עובדות בשטח ללא דיון, ואולי אף הוליך שולל את בני שׂיחוֹ. אולם לדעתי יש גם להעריך את תעוזתו של המנהיג, שקיבל החלטה בעת משבר, והבין שבהעדרו של בית מקדש היה צורך במצוות מעשיות שיתנו טעם לחיים ויַראו שהיהדות לא איבדה את חיותהּ, אלא רק שינתה את הצדדים הפולחניים שלה כדי להתאים למציאות החדשה. התקיעה בשבת לא נקבעה בהלכה המקובלת, אולם בבתי כנסת רפורמיים רבים ממשיכים כשיטתו של רבן יוחנן. גם כיום נחוצים מנהיגים ומנהיגות דתיים אמיצים, שלא יחששו מהתנגדויות ויֵדעו להצעיד אל העתיד יהדות בת-קיימא, הנטועה היטב בשורשיה.

***

נחזור לרגע לשופר, לַכלי בעל הקול הקדמוני והראשוני, הרי הוא אכן "כלי נשק" רב-עוצמה המיטיב לכוון – בין שנכוון אותו אל ליבנו שלנו, בין שננסה לפתות באמצעותו את הקב"ה ובין שנבקש לחולל דרכו שינויים חברתיים עמוקים – השופר מיטיב לכוון ולפגוע אבל הוא אינו פוצע. אדרבה, הוא כלי מעצים ומיטיב בקורס ההכנה לַבריאה, קורס הכנה לראש השנה.

Photo by Tom Barrett on Unsplash