הכירו את נפתלי אופנהיימר, חבר ועד המנהל ברשות הרבים

נפתלי אופנהיימר, חבר ועד מנהל ברשות הרבים ואחד מהפעילים הבולטים במרחב של היהדות הישראלית בירושלים.
נפתלי, שגדל על זמירות בית הכנסת וחלם בילדותו להיות אדריכל, מביא לרשות הרבים שילוב של יצירתיות וניסיון בניהול מיזמים קהילתיים בפרספקטיבה ייחודית.
בעיניו, רשות הרבים לא רק מקום לשיח והעמקה, אלא גם הזדמנות לעשייה ממשית בירושלים – עיר שהיא עבורו מקור השראה מתמיד, עם ההרים שמסתירים ומגלים עוד ועוד סיפורים ואפשרויות.

נפתלי, ספר על זיכרון 'יהודי' ראשון שלך
כל הילדות שלי סבבה סביב יהדות על כל גווניה, אבל הזמירות בבית כנסת הכי נחקקו לי בזיכרון.

מה רצית להיות כשהיית ילד?

אדריכל. אמא שלי אמנית ומורה לאמנות, והייתה לי גישה לעולמות הללו. אהבתי לעצב ועניין אותי מאוד כל הרעיון הזה של צורות, חללים, איך הם מסתדרים ועובדים בסינגריה… גם היום אני עדיין מתעסק ברעיון הזה אבל לא בהקשר ישיר כלשהו לאדריכלות, יותר בצורה הרוחנית. העבודה שלנו היא לדמיין דברים ולהגשים אותם.

ספר על ציוני דרך מרכזיים בדרכך המקצועית

הייתי בסיירת נחל, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך לנהל אנשים שממש לא רוצים שינהלו אותם. לא לדבר במילים גבוהות, להתחבר עם אנשים שלאו דווקא עברו הכשרה משמעותית, שיש להם הרבה פחות סבלנות ופנאי או קשב לעשות מה שהם עושים. זו הייתה חוויה משמעותית שהשפיעה עלי הרבה בהמשך הדרך.

נקודת ציון נוספת וחשובה בעצם מתחלקת לכמה נקודות בחיים שבהן נכשלתי במיזמים שונים שעשיתי. כשעושים משהו חדש אז תמיד יש את הקונפליקט או הפחד הזה, אם יבואו 2-3 אנשים זה לא נורא, גם לא נורא שלא יבוא אף אחד בכלל. הכי גרוע זה כשמגיע מישהו אחד בלבד ואתה צריך להתמודד מולו עם הסיטואציה. אלה שלבים משמעותיים שצריך לעבור בשביל לדעת לזהות מראש את נקודות התורפה האפשריות והפתרונות שלהן. במהלך השנים למדתי איך מתמודדים, איך לתת את הכבוד הראוי לאדם האחד שדווקא כן הגיע ולהיות איתו במקום ובזמן.

עוד נקודת ציון מעניינת הייתה להיות במקום שבו בפעם הראשונה הארגון שאתה מנהל חייב כסף לאנשים, וכל הרעיונות היפים הופכים מרעיונות לאדם אמיתי שאתה צריך לשלם לו.. או מגיע להחלטה שאתה לא משלם לעצמך בשביל לשלם לו. זה ללא ספק ציון דרך שהיה חשוב ולימד אותי הרבה. זו חוויה קשה ומשמעותית שעזרה לי לגדול.

איך הגעת לתפקיד שבו אתה נמצא היום?

אני בוגר של מדרשת נטור, בשלב כלשהו בחיים עברתי לירושלים ולימדתי בבתי המדרש ברחבי העיר. בשלב הזה הרגשתי שחסר לי מקום בלתי תלוי, מקום שנסמך לא רק על היכולות של חברים שלו, ואז הקמתי את בית המדרש העברי. במקביל הקמתי תנועת צעירים שעוסקת בקיימות ויהדות, וכשהעברנו אותה לירושלים היה לי ברור שאנחנו מחברים אותה למרחב של היהדות הישראלית בירושלים וצירפתי את שני הארגונים להיות חברים ברשות הרבים.

בהרבה מובנים אני מייצג ארגונים צעירים יותר ברשות הרבים, שגם פונים לקהל צעיר וגם מנוהלים על ידי צעירים. אז בבחירות לוועד הציעו לי להתמודד מהפריזמה הזו של ארגונים אקטיביסטיים יותר והבנה של מגוונים. הגשתי מועמדות והנה אנחנו כאן היום.

רשות הרבים בשבילי היא…

שותפות.

אני מאוד מאמין בשותפויות ובעיניי רשות הרבים עושה את זה מדהים, ממש רוקמת את התחום של יהדות ישראלית בצורה הגונה, מכבדת, ואפקטיבית. זה הבסיס בעיניי לשותפות.

למה בחרת להיות בוועד המנהל של רשות הרבים?

אני חושב שיש לי תפיסת עולם ייחודית, שגם מבחינה ארגונית וגם מבחינה ערכית אני רואה אותה מתחברת ליהדות ישראלית. יהדות שיש בה חידוש מסוים. אני גם מאמין במגוון אז אני שמח לתת את הייצוג שלי במגוון הזה.

אני מייצג אוכלוסיות קצת שונות בעולם היהדות הישראלית. הדבר הכי שונה הוא שגדלתי בתוך המושג הזה שנקרא יהדות ישראלית. בשיעור א׳ כשלמדתי בנטור כבר נכנסתי לעולם הרוח הזה. בהרבה נקודות אני מוצא שיש הבדלים מובנים מאליהם בין מי שצמח בתוך העולם הזה לבין מי שעשה איזושהי טרנספורמציה או הגיע אליו בשלב מתקדם יותר בחיים, ובגלל זה גם יש לי נקודות מבט שונות על יהדות ישראלית, מאיפה היא באה, לאן היא הולכת ומה יכול להיות נכון עבור הציבור הזה.

בנוסף, ירושלים מאוד חשובה לי. אני חושב שאנחנו נמצאים בסוג של מאבק בלי הרצון להיות במאבק. אין לנו שום בעיה עם מגזרים אחרים, למגזרים אחרים יש בעיה איתנו. זה שם אותנו במאבק שאנחו לא כל כך מעוניינים בו, אבל אנחנו גם מודעים לעבודה שאם לא נהיה אקטיביים בתוכו אז לא בטוח שיהיה לנו מרחב מכיל לחיות בו. אני מוצא את הועד המנהל של רשות הרבים בירושלים כבמה מכבדת לתרום את חלקי לעניין הזה.

מה בעיניך ה-נקודה שדורשת תיקון בירושלים כרגע?

זה שאנחנו לא מרגישים שהבית שלנו יציב. ירושלים צריכה להיות הבית שלנו, בית של כל עם ישראל. יש תחושה שזו לא קרקע יציבה, שמישהו עלול לקחת לנו את ירושלים מתחת לרגליים.

בשביל לדאוג שזה לא יקרה אני חושב שכולנו צריכים להיות פעילים יותר בשכונות. צריך לעשות פעילות אקטיבית בשביל שכמה שיותר תושבים יכירו את הפעילות, זו דרך עשייה ממשית שמקנה שייכות. הקהילות שלנו עושות המון פעילויות בתחומים האלה אבל לאו דווקא עושות אותם בשם הקהילות שלנו. בסופו של דבר נראה שקל לצייר תמונה ברורה של איפה אנחנו פועלים ואיפה לא, הייתי רוצה לראות יותר עשייה קונקרטית לצד העשייה הרוחנית. לא שהעשייה הרוחנית חשובה פחות, אבל צריך לעשות בעיר, צריך לעצב את העיר בידיים. בהקשר הזה אנחנו משתדלים להביא את הסיפור של הקיימות אבל אפשר לעשות את זה בעוד הרבה דרכים נוספות.

מה נותן לך השראה בירושלים?

ההרים. אני אוהב שהדברים לא ישרים. אני אוהב שלא רואים הכל כל הזמן, שתמיד יש עוד מה לגלות וללמוד.

צילום – אביה בן אבי