התרבות היהודית נותנת לאבל כלים מאוד ברורים ונוקשים להתמודד עם האבל שלו. יש טקס קבורה, ושבעה, ושלושים, ושנה. לכל תקופה יש הלכות ברורות המנחות את האבל איך להתנהג – מה מותר לו לעשות וממה הוא מנוע. אנשים רבים שחוו אבדן, ללא קשר לשיוכם הדתי דווקא, מספרים כי הכלים הללו עזרו להם בתהליך האבל וההחלמה שלהם ממנו.

אלא שגם התרבות המפותחת והמפורטת ביותר, לא יכולה לחשוב על תרחישי קיצון כמו זה שנזרקנו אליו ב-7/10/2023. המתקפה האכזרית על ישראל השאירה אלפי הרוגים ומאות פצועים, ביניהם משפחות שלמות שנרצחו באכזריות ואין מי שישב עליהן שבעה. במקרים אחרים, הקהילה המתאבלת  נאלצה להיפרד ממעל 10 מבניה ובנותיה ביום אחד, כשטקסי הקבורה פוזרו במקומות שונים בארץ, כי בתי הנפטרים היו עדיין תחת אש. 

כיצד ניתן להתמודד עם הבלתי ניתן להתמודדות?

חלק מהארגונים החברים ברשות הרבים, החליטו בימים אלו ממש להתמודד עם הסוגיה הזו. ב7/11 נציין את יום השלושים לאירועי הטבח. אולם שלא כמו באירועי אבל ושכול "רגילים", הרי שכן מדובר באירוע בהתהוות. זיהוי החללים עדיין מתבצע. החטופים טרם שבו לביתם בבטחה, וגם אלה ששבו – לא תמיד היה להם בית לשוב אליו. המלחמה עדיין בעיצומה, והיא גובה מחירים גבוהים מקרב חיילינו, טובי בנינו ובנותינו, שכמו לא עברו שנים מאז כתב אלתרמן את הפואמה שלו שהפכה לנכס צאן ברזל "מגש הכסף".

אולם בהיעדר כלים תרבותיים לאירוע אבל המוני כמו שידענו באוקטובר האחרון, לא נותר לנו אלא להשתמש בכלים התרבותיים הקיימים. אותם טקסים, סמלים ותפילות משמשים אותנו גם בטקסי האבלות הנוכחיים, כשברור שהם דלים מלהכיל את עומק הכאב וכובד היגון. 

צוות מכון הטקסים במכון שלום הרטמן ניסה להידרש לכך, ובנה טקס קהילתי יפהפה, המבוסס על מבנה טקסי מסורתי בן שלושה חלקים: 

• נאספו יחדיו ובו פתיחה וקטעי תהילים;
• יחדיו יחלקו ובו קטעי שירה ושיתוף;
• נעמדה יחד ובו אסיף וקימה;

הקטעים מורכבים מטקסטים מסורתיים, משירים ישראליים החודרים את הלב והקרביים וגם מקטעי יומנה הבלתי נשכח של אתי הילסום, הצעירה בעלת הנפש הסוערת, הנכתב בצל אימי השואה. 

מלבד הטקסטים הכתובים, הטקס שם דגש גם על סיפורים אישיים. הוא מזמין את הקהילה המציינת את הטקס, לשלב בתוכו עדים ניצולים מן האירועים. 

העובדה כי אין קהילה בישראל שלא מכירה באופן אישי ניצול מהאירועים – מהיישובים, מהערים וממסיבת הטבע שהפכה למסיבת טבח המוני, או אחד מן החטופים, אולי מגלמת את תמצית הזוועה. מדינה המאבדת ביום אחד כמות כה גדולה של אזרחים מכל שכבות העם.

במקרה של מוות של אדם יחיד, השלושים, מסמל את סיומו של פרק האבל האקטיבי ותחילתו של תהליך השיקום והחזרה ההדרגתית לחיים. ברור לכל כי החברה הישראלית ומדינת ישראל עדיין רחוקות מאוד מתהליך של שיקום והבראה. כל עוד המלחמה נמשכת, החטופים לא שבו, העקורים עדיין מנסים לאסוף את הרסיסים והחיילות והחיילים בסכנה, לא ניתן לדבר על תהליך של ריפוי. 

אבל אולי טקס השלושים, ביחד עם ההיסטוריה היהודית העקובה מדם, מזכירים לנו שלמרות שכרגע קשה לדמיין זאת, גם מהפרק הטראגי הזה, עוד נצליח לקום. 

עוד לא אבדה תקוותנו.

צוות מכון הטקסים במכון שלום הרטמן ניסה להידרש לכך, ובנה טקס קהילתי יפהפה, המבוסס על מבנה טקסי מסורתי בן שלושה חלקים

לאירועי ציון יום ה 30 – בעטף ליבי , מבית החברה למתנ״סים.

צילום: מכון שלום הרטמן .