מאז השבעה באוקטובר הישראלים עושים לביתם. שנים רבות הביטוי הזה, "לעשות לביתו", שיקף את הפניית העורף לחברה ולמדינה, את הדאגה של הפרט למשפחתו ולחשבון הבנק שלו, פעמים רבות אחרי ש"סיים" לתרום למדינה. אך לא עוד. מאז שמאות בתים פרטיים של ישראלים, באופקים ובשדרות, בניר עוז ובנתיב העשרה, הותקפו באכזריות חסרת התקדים של השבת השחורה, הביטוי "לעשות לביתנו" נעטף במשמעות חדשה ומצמררת. משמעות שלמעשה תמיד היתה שם, חבוייה מתחת לרעש. מעתה, ישראלים עושים לביתם, ביחד.
בחנוכה, כך מלמד התלמוד, אנחנו מדליקים נר איש וביתו, נר אשה וביתה. כל בית ומשפחה מדליקים נר. אין מתאים מכך לחג שנוצר בזכות המנהיגות של משפחות פרטיות, שנחלצו להציל את העם שלהם: מתתיהו ובניו במודיעין, חנה וילדיה בירושלים. וגם היום בישראל חנוכה הוא החג הכי משפחתי שיש. הלב מתרחב למראה ילדים מדליקים נר ועוד נר, ממשיכים את הסיפור המשפחתי. בחנוכה, הבית הפרטי הוא במרכז, וכל בית יחיד ומיוחד, כל נר ביתי מאיר בדרכו המיוחדת. נר איש וביתו.
אבל המיקום של החנוכיה הוא תמיד כלפי חוץ. "נר חנוכה – מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים". את הנרות שמים בחלון לטובת ההולכים במרחב הציבורי בלילה, בתקופת השנה שבה החושך מרחיב את ממלכתו עד מאוד. בעידן של טרום התאורה הציבורית, חנוכה היה חג שבו רשות הרבים מוארת במאמץ של אלפי בתים אינדיבידואליים. בזמן הזה, שבהן התאורה של המדינה לא תפקדה כראוי, המשמעות של ההדלקה הביתית לטובת הציבור מתחדדת: בזכות מאות אלפי משפחות ישראליות, המרחב הציבורי שוב מואר, בימים האפלים ביותר. חנוכה הוא חג שמקשר בין פנים וחוץ, בין הפרטי והלאומי. בחנוכה, "לעשות לביתך" משמעו להדליק אור ביתי עבור המרחב הציבורי. כי אם אנו לא נאיר, אז מי?
אתוסים קולקטיביים מתעצבים בטמפרטורות גבוהות. מלחמות ישראל תמיד עיצבו את הסיפור הישראלי, לטוב ולמוטב. מה האתוס שיתעצב מהחודשים הקשים של סתיו 2023? סיפורי המנהיגות והגבורה של השבועות האחרונים מעלים את התקווה שנשוב להיות עושים לביתנו. אלא שהפעם לא כהפניית עורף, אלא כהזמנה לתלות ההדדית שקיימת בינינו, תלות שבעמל רב יכולה להפוך לשותפות, לערבות, ולחברה מיטיבה. זהו אתוס שפועם כבר שנים בחברה האזרחית בישראל. במערכות החינוך, הבריאות והרווחה. אתוס שהחזיק את משפחות המשרתים במערכת הביטחון והמתייצבים לשירות מילואים. והאתוס הזה צריך לחזור להיות עמוד השדרה הישראלי שלנו. אתוס שבו ״לעשות לביתי״ ו״לעשות לביתנו, לבית הלאומי״ אינם סותרים זה את זה או מוחקים זה את זה, אלא משלימים זה את זה, מאירים אחד עבור השני. הבית המאיר לגווניו, מדליקי נרות חנוכה ומדליקי נרות אחרים, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, מסורתיים ודתיים. בלי הירארכיה בינינו, אבל עם שותפות הדדית מחויבת. ישראלים שעושים לביתם המשותף מצטרפים הלכה למעשה לעורף חברתי עשיר ואמיץ, החברה הישראלית במיטבה.
את הנרות שנעמיד בחנוכיית הבית הפרטי, נפנה דרך החלון אל רשות הרבים הישראלית. ובכל לילה נאחז בשַּׁמָּשׁ , הנר הצנוע שבזכותו הכל מתאפשר, ונדליק נרות. בזכות הַשַּׁמָּשׁ נעשה לביתנו, ואותו נציב במרכז החנוכיה. יחד נזכור ששלום הבית של כל אחת ואחד מאיתנו, תלוי בשלום הבית שלצידנו, ותלוי ביכולת שלנו יחד להאיר את החשכה, גם בימים קשים.
מתוך חוברת מאפלה לאורה | קהילת מנדל חנוכה תשפ"ד