הכן עצמך תחילה – על הכנוֹת, על עבדות ועל חירות

מה היה שם ביציאת מצרים שאנו מנסים לשחזר מדי שנה ושנה?

חג הפסח, חג המצות, הוא אחד משלושת הרגלים בהם היו עולים לרגל לירושלים והוא הנקרא חג ה"חירות", בחג זה מספרים אנו ביציאת מצרים ומנסים לברר "חירות זו, על שום מה?"

הגדרת חירות באוצר המילים היהודי היא "יציאת מצרים" ולא הכניסה לארץ. יום העצמאות הראשון – כניסת יהושע לארץ ישראל, מתואר כמתרחש בחג הפסח, ולא בכדי מצרפים אנו את האירועים הללו ומציינים את הפסח ולא את יום כיבוש הארץ. בדומה לכך,  אין אנו מציינים את יום הכתרת ירושלים כבירת ישראל בימי דוד. למעשה, עד להקמת מדינת ישראל לא חגגנו בלוח השנה העברי יום עצמאות.

ה"חירות" האמיתית היא היציאה מ… ולא הכניסה ל…. כניסה לארץ הרי זו מטלה, אחריות ומבחן כיצד ננהג והאם נהיה ראויים להתיישב בארץ, בארץ אשר נאמר עליה: "הארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה". היציאה ממצרים היוותה את תחילת חירותו של העם, חירות פיזית, ברם החירות הושלמה בעת מעמד הר סיני, בו קבל העם את התורה ועל כך אנו אומרים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו') החירות הפיזית מושלמת על ידי החירות הרוחנית, קבלת תורה היא הסיבה/המשמעות לחירות.

מקומו של חג הפסח בלוח השנה העברי

רעיון זה משתלב יפה בדברי המהר"ל מפראג, האומר כי כאשר ממנים שליח ישנם שלושה שלבים: בחירת השליח, מסירת כתב מינוי, ודיווחו של השליח: "ביצעתי את השליחות". כך יש לראות את שלושת הרגלים, פסח הרי הוא בחירת השליח – עם ישראל נבחר להיות נושא הדגל; בשבועות-יום מתן תורה- מקבל העם את כתב המינוי שהוא התורה; ובסוכות-חג האסיף, חוזר העם ומציין את ביצוע השליחות,ביצענו!

פסח מציין את החירות, אך בפסח לא נדרשנו לא כיחידים ולא כעם לפעול, אלא היינו פאסיביים. ה' גאל אותנו ממצרים, הוא הוציא והציל ולקח – כל לשונות הגאולה הם פעלים שה' מבצע. ניתן להמשיך ולפתח רעיון זה בעיון בגמרא במסכת שבת (פח' ע"א), בגמרא נראה שאף מתן תורה היה בכפיה/באונס, ה' כפה עליהם-על ישראל את ההר כגיגית, ואמר: 'אם אתם מקיימים את התורה מוטב ובאם לאו, שם תהיה קבורתכם'. בכך ניתן התירוץ לעם ישראל, מדוע לא קיימנו את התורה – שהרי ניתנה בכפיה.

ברם ממשיכה הגמרא לומר, כי שנים אחר כך- בימי מרדכי ואסתר בפורים, העם קיבל את התורה מרצון, שהרי נאמר במגילת אסתר (פ"ט, כז') "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", 'קיימו את אשר קבלו'. החלטת העם בעת גזירת המן לקבל עליהם את התורה נעשתה מתוך בחירה.

ביציאת מצרים ובמתן תורה, על פי המקרא והגמרא, לא היינו שותפים בהחלטה וביישום. אך מאז התקופה הפרסית בימי מרדכי ואסתר נשתנה המצב, והעם קבל על עצמו את עול התורה. לכן, מאז החלטה זו, בכל שנה ושנה כאשר אנו עומדים לקיים את סדר הפסח ולספר ביציאת מצרים, איננו יכולים לטעון ולומר כפו עלינו הר כגיגית. אלא עלינו לחזור ולשאול האם יצאנו, יוצאים אנו ממצרים?

חשיבה זו מציינת שאין להתייחס ליציאת מצרים כאל אפיזודה חולפת, יציאה פיזית בחודש ניסן. אלא, יציאת מצרים חובקת בחובה את כל לוח השנה, מחודש ניסן – ציון היציאה הפיזית, דרך מתן תורה בחודש סיון-היציאה הרוחנית אך עדיין מתן תורה בכפיה, דרך חודש תשרי – סוכות, חג האסיף-דיווח על הביצוע ועד לחג פורים- חודש אדר, קבלת התורה מרצון וחוזר חלילה מדי שנה בשנה.

כך גם ניתן להבין את המנהגים הקיימים במעבר מחג פורים לפסח, כיצד ניתן לעבור מתודעת נקמה "מחה תמחה את זכר עמלק" (דברים כה', יט') בפורים לתודעת גאולה בפסח. לכן הנהיגו שבת הנקראת "פרשת פרה" ובה קריאת התורה ב"פרשת פרה אדומה", בה מתואר טקס הטהרה בו מטהרים מטומאת המת. קריאה זו ממחישה' ולו בצורה סמלית' את הצורך במעבר בתודעה. תודעה זו דורשת להיטהר ממחשבות נקמה בטרם נכנס אל ה"גאולה".

להמשך קריאה באתר התנועה הרפורמית