מכינה בהפרעה, מכינה בהפתעה – מכינת בית רימון מתארחת בבית רשות הרבים 

אחד מתוצרי הלוואי הקטנים יחסית של מלחמת חרבות ברזל, היא פינוי של עשרות מכינות קדם צבאיות מהמיקום המקורי שלהן – בעוטף עזה או בגבול הצפון. זכינו, ואחת מהמכינות המפונות – זו שבמקור היתה אמורה להתקיים בבית רימון, נחתה אצלנו, בבית רשות הרבים. ההחלטה על המעבר היתה מהירה מאוד. במקור, היתה צריכה להיפתח אצלנו תכנית אחרת לגמרי; תכנית לנשים צעירות חסרות עורף משפחתי שתקל עליהן את המעבר מצבא לאזרחות, תוך כדי הכוונה לשתי ההחלטות החשובות בחיים: תעסוקה והשכלה. אך הגורמים המממנים הקפיאו את התכנית בשל המלחמה. 

מטבע הדברים, קומה שלמה שמתאימה לאכלס קבוצת צעירים, הפכה למצטרף נדיר בימי המלחמה, ומהר מאוד הגיעה בקשה ממכינת בית רימון, מכינה קדם צבאית מטעם הסוכנות היהודית, לאירוח של חניכי המכינה שהיו צריכים להתפנות מאיזור הצפון. מנהלת תכנית הנשים חסרות העורף המשפחתי,  חגית נויגבורן, מומחית לבינוי קהילה, קיבלה את נציגי המכינה כדי להראות להם את המקום. המפגש הזה הפך להיות משמעותי מהצפוי; נציגי המכינה סיפרו לה שמרבית הצוות הניהולי גויס למילואים, וביקשו ממנה לנהל את המקום באופן זמני. וכך, במקום לפתוח תכנית לנשים בראשית חייהן, היא התחילה לנהל מכינה קדם צבאית. "אף אחד לא יודע לכמה זמן ה'זמני' הזה יהיה", אומרת חגית. "מבחינתי זה כמו אומנה. הם פה עד שיימצא להם הורה קבוע מתאים". 

"איך עושים את זה?" אנחנו שואלות אותה. "מאיפה בכלל מתחילים?" 

"הילדים במכינה עדיין לא מבינים בכלל מה זו קבוצה, מה זו מחויבות ומה זו מכינה קדם צבאית", מספרת חגית. "בין הילדים יש עולים חדשים, ילדים מהעוטף, כך שהכל מאוד מורכב." היא מוסיפה. בין המורכבויות, היא מציינת אירוע זניח לכאורה; אחד החניכים ביקש לצאת ליומיים כדי לחגוג לאימא שלו יום הולדת. זו בקשה מאוד יוצאת דופן במכינה. בד"כ חניכים כלל לא היו מעלים אותה, ובוודאי שלא מקבלים אישור לכך. אבל הפעם, זה היה שונה. הילד היה מאחד מיישובי העוטף, כך שליום ההולדת של האימא היתה משמעות יוצאת דופן."  

"מקרה מורכב נוסף היה ממש בתחילת האירוח שלנו כאן. חניכי המכינה ביקשו לחגוג יום הולדת לכל ילידי חודש אוקטובר. במהלך המסיבה הם פוצצו בלונים. בבית רשות הרבים כידוע מתגוררים חיילים בודדים, שחלקם היו בבית באותו סופ"ש. השילוב של פיצוץ בלונים לצד חיילים לוחמים שהגיעו הביתה להתאוורר מהמלחמה הסתיים רע. במקרה הטוב הם התלוננו על הרעש, ובמקרה הרע, זה העיר אצלכם תגובות הדים משדה הקרב." 

"איך התמודדתם עם זה?" אנו שואלות את חגית. 

"לקחנו את זה כהזדמנות חינוכית." היא אומרת. "הסברנו את המשמעות של להיות שכנים ואת החשיבות של התחשבות אחד בשני." 

"ומה אתם עושים ביומיום? איך המלחמה השפיעה על התכנים של המכינה?" 

"אנחנו, כמו כל המכינות האחרות, עסוקים בעיקר בהתנדבויות. בשבוע שעבר התנדבנו במכון ואן ליר בירושלים. המכון הוסב בימי המלחמה למרכז להורים וילדים מפונים. הם מגיעים לשם לפעילות חוויתית. חניכי המכינה הקימו תחנות הפעלה לילדים, בזמן שההורים שלהם היו עסוקים בתכניות למבוגרים. שבוע לפני כן היינו בניצנה ותרמנו את חלקנו בחקלאות. גם כאן, בשכונה, אנחנו מנסים לתרום את חלקנו. בסופ"ש האחרון למשל, אפינו עוגות וחילקנו למשפחות המגוייסים. אנו מנסים לעזור איפה שצריך." 

"מה לגבי האכסניה? איך היית מתארת את הקשר עם בית רשות הרבים?" אנחנו שואלות את חגית. 

"לצוות של רשות הרבים יש כל כך הרבה ידע על קהילת השכונה ועל ירושלים בכלל. זה פשוט תענוג לרדת לרגע מקומה שלוש הסוערת, לקומה אחת. יש שם אנרגיה אחרת. ענבר ובת אל הן נכס אדיר עבורי, ואני מגיעה אליהן לקבל קצת אויר. הן עוזרות לנו המון; בענייני לוגיסטיקה, כמו למשל, בסיור שלנו בשכונה, היינו צריכות לתכנן את המסלול לפי הממ"דים הזמינים, והן כמובן שלטו בחומר והכירו כל פינה ברחבי השכונה. וגם בעניינים מהותיים יותר. השבוע למשל אנחנו מתכננים מספר מפגשי לימוד עם הילדים." 

אז מה את מאחלת לעצמך ולמכינה? 

"קודם כל, שכולם יחזרו הביתה בשלום מהמלחמה. התקופה כאן מאוד סוערת, ואני שמחה לתרום את חלקי, אבל יחד עם זאת, אני מתגעגעת לעולם שלי, עולם בינוי הקהילה, ורוצה להגיע למפוני ים המלח כדי לסייע שם." 

לא נותר לנו אלא להצטרף לאיחול ולהודות על המפגש הזה שנפל בזכותנו.  

 כתיבה: מיכל ברמן