מסורבי עליה ממצרים ועד רוסיה

פרשת השבוע "וָאֵרָא" נפתחת כאשר בני ישראל עדיין שקועים בעבדות במצרים. לאחר התגלות אלוהית אל משה בה מבטיח אלוהים להוציא, להציל, לגאול, לקחת את בני ישראל, ולאחר מכן גם להביא אותם אל הארץ אותה אלוהים נותן להם למורשה, משה חוזר אל העם מבקש מהם לבטוח באל. העם מצידו, אינו מוכן לשמוע אותו. הסיבה לכך היא פשוטה ומאוד מובנת – בני ישראל "לֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
את העבודה הקשה ניתן לתאר וקל להבין. הם הרי היו עבדים במצרים, הם הועסקו בעבודה פיזית קשה מאוד, נתונים לשינוים במזג אוויר ולמצב רוחם של מעבידיהם.
אבל קוצר רוח? האם זהו מצב פיזי, נפשי, או שניהם יחד? אולי זה תיאור של מצב בו העבדות כל כך מושרשת בנשמה ובגוף שכל הבטחה להצלה ממצב זה נשמעת לגמרי מופרחת, עד כדי כך שזה לא משנה שהאל בכבודו ובעצמו מבטיח להציל?
אולי "קוצר רוח" זה מצב בו אנשים כבר אינם מחפשים משמעות. הרי רק בני חורין מבקשים להבין את אשר סובב אותם, לעבדים אין כל טעם לחפש משמעות – חיי היום יום שלהם הם נטולי משמעות, הימים שלהם אינם שונים זה מזה והלילה הזה לא נשתנה מכל הלילות.
……………………………………….
בתחילת שנות השבעים, בעיר מוסקבה, אישה בשם מריה ובן זוגה וולדימיר סלפק קיבלו סירוב מהשלטונות הקומוניסטיים לעלות לארץ ישראל. בני הזוג נאבקו שניהם במשטר, השתתפו בהפגנות, דרשו מהשלטונות לתת להם לצאת לחופשי ולא נענו.
לאחר כמה שנים של מאבק, קיבלו ילדיהם אישור לצאת מהמדינה שמאחורי מסך הברזל – אל ארץ אשר נתן אלוהים להם מורשה, לישראל. השלטונות הקומוניסטיים לא אפשרו להם לעלות יחד עם הילדים, בניסיון להביא את הזוג למצב של קוצר רוח. כך, שני הבנים של מריה וולדימיר עלו לארץ לבדם.
מריה וולדימיר הרגישו שאין להם מה לאבד, ולמען המאבק הנואש תלו במרפסת ביתם שלט ענק עם הכיתוב "תנו לנו לצאת ולעלות לישראל אל ילדינו". מיותר לציין שלא עבר זמן רב עד שאנשי KGB פרצו את הדלת – ולדימיר נידון לחמש שנות מאסר בסיביר ומריה לשלוש שנים.
שנים רבות לאחר מכן, מריה סיפרה כי ברגעים בהם הייתה מאבדת תקווה, המשמעות היחידה שהייתה לה זה היה לסמן ב-X כל יום שעבר. היא הרגישה שזה הדבר היחיד שנתן משמעות לחייה במאסר – יום אחד פחות לחכות עד שתוכל לעלות לארץ ולראות את ילדיה, למרות שלא היה ברור או וודאי מתי באמת יוכלו שתי התקוות הגדולות שלה להתממש. באותם רגעים, מריה לא הבדילה בין ימים או לילות, והייתה כל כך שמחה למחוק עוד יום בלוח הייאוש שלה, עד כדי שהיא לא הבינה שהיא מוחקת לא רק את הימים שעל הלוח אלא בראש ובראשונה את החיים שלה.
זה – קוצר רוח, כי לא היתה שום רוח של שינוי, wind of change, שיהודי ברית המועצות כל כך חיכו לה.

לאחר הקמת מדינת ישראל ורצח פומבי של סולומון מיכואלס. שהיה איש תרבות מפורסם, יהודי-סובייטי, על ידי אנשי סטלין (שנקרא "הפרע האדום" בספרו של קשרובסקי "אנחנו שוב יהודים"), הלכה המחתרת היהודית בברית המועצות והתחזקה. פעילותה התעצמה עוד יותר לקראת סוף שנות השישים. יחד עם התחזקות הזהות הלאומית של היהודים, והרצון לעלות לארץ ישראל עלה גם הצורך של השלטונות לשבור את רוחם של היהודים. מי שהגיש בקשה לעזוב את המדינה ולעלות היה מאבד מיד את מקום העבודה שלו ואת התנאים סוציאליים הבסיסיים. במקרים קשים יותר, היה נכלא לשנים ארוכות, כמו שקרה ליוסף מנדלביץ, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין ורבים אחרים.

במקביל ולמרות זאת, הלכה והתחזקה גם הזהות היהודית-ציונית. אנשים התאספו בדירות הקטנות שלהם כדי ללמוד עברית מתוך ספרים מצולמים על גבי נייר צילום שהתקפל, לחגוג חגים יהודיים ושבתות משותפות. פעלו במחתרת אפילו גני ילדים עבור ילדים של פעילי העלייה. כל אלה בסתר רב, עם מנגנונים וקודים סודיים למקרה שאנשי ה- KGB יגיעו.
לא היה מנהיג אחד שהוביל את האנשים לפעילות מחתרתית. אפילו לא שנים. כל אחד היה לעצמו, כל אחד עם החלום על ארבע (או חמש) לשונות הגאולה, אך ללא שום הבטחה אלוהית הפעם.
המאבק התעצם, ולקראת הפגישה בין גורבצ'וב לרייגן ב-1987 יצאו כ-250,000 איש לרחובות וושינגטון בארה"ב, להפגנת ההזדהות והתמיכה במסורבי העליה. נתן שרנסקי מספר שהוא היה אמור לדבר בפני המפגינים באותו ערב, ומשום מה חשש שיהיה גשם ושאנשים לא יבואו ולא יתמכו במאבק של חייו. תנאי מזג האוויר כבר הזכרנו?
אך אנשים באו בהמוניהם והחזיקו שלטים עם הציטוט מהפרשה שלנו של "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי". ציטוט שהיה ידוע כסמל המאבק גם של אפרו-אמריקאים, ולפני שלושים שנה הפך להיות גם סמל המאבק על זכותם של יהודי ברית המועצות לעלות ארצה.

הפגנות נוספות התקיימו בהרבה מדינות אחרות, פעילי העלייה הסובייטיים שמרו על קשר עם יהודי המערב עד 1988. אז שערי ברית המועצות החלו להיפתח – מה שלא יכול היה לקרות לולא אותות ומופתים בדרג המדיני של ברית המועצות, ישראל וארצות הברית.
מריה וולדימיר סלפק קיבלו אישור לעלות לארץ ולהתאחד עם ילדיהם אחרי שבע-עשרה שנות סירוב ומחיקת אלפי ימים מהלוח, יוסף מנדלביץ שהשתתף במבצע "חתונה" של חטיפת המטוס עם פעילי העלייה האחרים והשתחרר מהכלא אחרי אחד-עשרה שנים עם אישור לעלות לארץ. יוסף בגון שגם הוא היה פעיל עלייה, קיבל אישור לעלות אחרי חמש עשרה שנה בכלא.
………………………..
ארבעים שנה של מאבק, של יציאת מצרים ונדודים במדבר, של המעבר מעבדות לחירות – כל זה מאחורי מסך הברזל.
ארבעים השנה הללו כמו השנים של יציאת מצריים מלאים בסיפורי הדברים הקטנים – דברים שנתנו זיק של תקווה במקום של ייאוש ולפעמים אפילו משמעות לחיים. דברים שהופכים אותנו מעבדים לבני חורין, אפילו לדקה אחת קטנה. סיפורים על שלט של דרישה כתובה וברורה, על מחיקת עוד יום של ייאוש והמתנה בדרך להגשמת החלומות, יום בהיר במקום גשם שמביא מאתיים חמישים אלף תומכים להפגנה – כל אלו הופכים לאותות ומופתים בידינו ואנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה, אולי קשה וארוכה אך נכונה.
ברצוני לקוות שקוצר הרוח של המאבק יתחלף לאט לאט בנחת רוח של אלו שבאו אז מן המחתרת היהודית וגם של אלו שמגיעים היום מכוח התנגדות למשטר טוטליטרי של פוטין או היהודים שנמלטים מהמלחמה באוקראינה, שיהפוך לתחושת שייכות, לתחושת שוויון, ולחירות הפנימית ושמחת הניצחון של הרוח על פני כל השאר.

אולה ויינשטין היא סטודנטית לרבנות ישראלית בהיברו יוניון קולג', מנהלת תוכניות חינוכיות בארגון נשים "פרויקט קשר" ועולה מברית המועצות לשעבר
תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית