עמיות יהודית בצל המלחמה – על משלחת הרבנים הראשונה שהגיעה לישראל לאחר אירועי אוקטובר
הימים הראשונים של המלחמה היו ימים של הלם עבור כל ישראלי, כפי שכולנו זוכרים. הוכינו בתדהמה מחדשות האיוב שזרמו אלינו מהדרום, נדהמנו מאוזלת היד של הצבא בשעות הראשונות למלחמה, ונתקפנו זעם וכאב לאור תמונות הזוועה שהציפו אותנו, בין אם רצינו בכך ובין אם לאו. כולנו נרתמנו במהירות גם לעשייה אינטנסיבית – ומצאנו דרכים לסייע. מי בבישול לחיילים, מי באירוח מפונים, ומי בדרכים אחרות.
"מעבר לכאב הנורא שחוויתי, ולהתמודדות האישית והמשפחתית שלי עם כל מה שקורה, התחלתי גם לקבל אינספור פניות מקולגות מעבר לים." מספרת מירב שויקי-פישמן, מנהלת מחלקת תיירות ושותפיות במרכז פיוקסברג – המרכז של התנועה הקונסרבטיבית בירושלים; "הרבנים ואנשי החינוך שלנו לא עזבו אותנו: 'מה אפשר לעשות?' הם שאלו. 'מה שלומכם שם? ואיך אפשר לעזור?' הם ממש הציפו אותנו בשאלות". היא מוסיפה.
"רבני הקהילות שמעבר לים הביעו כאב נורא על מה שאירע לישראל. הם ממש חוו אובדן אמיתי, ושמענו מהם ביטויים כמו: 'אני מרגיש שהורידו לי אבר מהגוף', או 'אני מרגיש כאב כאילו משהו נקרע ממני'." מתארת מירב.
מהר מאוד, היא ביחד עם צוות מרכז פיוקסברג, הבינו שהדבר הנכון ביותר הוא להזמין את הרבנים למשלחת בזק לישראל. משלחת שמטרתה לחזק את הסולידריות, למצוא דרכי סיוע, להוות עדות למה שקורה כאן, ובעיקר לחזק את השותפות בין הקהילות הקונסרבטיביות בארה"ב למדינת ישראל.
מרגע שהבנו שצריך לארגן משלחת, ועד שהיא יצאה לפועל, עברו שבוע וחצי, מספרת מירב. הארגון היה זריז, וגם המשלחת עצמה היתה קצרצרה. מעין בדיקת מציאות. הוסיפה לכך העובדה שמרבית המשתתפים הם רבני קהילות, ולא יכלו לעזוב את קהילותיהם לשבת. "האם לא היה קושי לגייס אנשים להגיע למדינה בעיצומה של מלחמה?" שאלנו את מירב. "לא. בדיוק להיפך. כל המקומות נתפסו כהרף עין. אנשים ממש יצאו מגדרם כדי להגיע לכאן." היא מספרת.
כך, ביום ראשון ה-30 באוקטובר, נחתו כאן 25 רבנים, אנשי ונשות חינוך. הם הגיעו לשלושה ימים אינטנסיביים בהם סיירו ביישובי העוטף. בנוסף ביקרו במחנה שורה – מחנה צבאי סמוך לעיר רמלה, אליו מתנקזות כל גופות חיילי צה"ל, ושם הן עוברות תהליך זיהוי ע"י רבנים צבאיים. "במחנה שורה פגשנו רבנים צבאיים ושמענו מהם על מורכבות תהליך זיהוי החללים במלחמה." מספרת מירב. "זו היתה חוויה קשה מאוד, שהבהירה את מצב הגופות ואת אכזריות פושעי החמאס כלפי בני עמנו."
היא מוסיפה: "המסע היה עוצמתי בצורה שקשה לתאר במילים. הסתובבנו ביישובי העוטף, והדיסוננס בין הקיבוצים הפסטורליים לבין המראות של בתים הרוסים עד היסוד, חורבן רב ואינספור חיילים בכל מקום היכה בנו. האיזור היה למעשה שטח צבאי סגור, ושמענו ללא הרף את הדי ההפצצות של כוחותינו בעזה. הגוף ממש רעד מההדף הבלתי פוסק. המדריכים שלנו, חייל וחיילת צעירים, מלאי חיים, שעיקר תפקידם היה לאסוף חלקי גופות, היה מטלטל. אנשים חוו שם חוויות עוצמתיות. העובדה שמדובר ברבות ורבנים נתנה את אותותיה, וכמעט בלי להתכוון לכך מצאה את עצמה המשלחת בתפילת 'אל מלא רחמים' ברגעים הקשים יותר. לאחר יום קשוח בעוטף, חזרנו לירושלים לתהליך עיבוד ולמפגש עם דמויות שונות."
"האם המסע הזה לא היה קשה מדיי?" אנו מקשים.
"המסע היה ללא ספק קשה מאוד, אך היו בו גם רגעים של תקווה והתרוממות רוח." מספרת מירב. "אחד כזה היה המפגש שלנו עם הרבנית רחלי פרנקל, שבמילותיה החכמות וברגישות לבה הצליחה לטעת בנו אמונה בטוב, גם מתוך הנורא מכל. רגע נוסף כזה היה הידיעה המשמחת על אורי מגידיש, החיילת הראשונה ששוחררה משבי חמאס במהלך ביקור המשלחת בישראל. אלו היו רגעים מחזקים שנתנו לנו תקווה." היא מוסיפה.
"מה היה הרגע המרגש ביותר?" אנו שואלים אותה.
פגשנו את הוריו של החטוף הירושלמי, הרש פולין גולדברג. לאחר המפגש, נתנו לרבנים ולרבות זמן לכתוב לאנשי מפתח מהמעגלים שלהם, לגייס אותם לסיוע להרש ולכלל החטופים. אלו היו רגעים חזקים מאוד." היא מספרת.
"איך מסיימים משלחת כזאת?" אנו תוהים.
"בסיום המשלחת קיימנו טקס 'צא מאבלך' – טקס שאבלים מקיימים עם סיום השבעה וחזרתם לחיי שגרה. משתתפי המשלחת הרגישו שהם זקוקים לכך, בטרם ישובו אל חיי היומיום שלהם בקהילותיהם. אך למעשה, את תוצאות המשלחת אנו ממשיכים להרגיש עד היום, וכנראה שנמשיך להרגיש לעוד שנים רבות. המשתתפים ממשיכים לשתף אותנו בתוצרים שלה. אם אלה הדרשות שנשאו הרבנים בפני צאן מרעיתם בקהילות ברחבי צפון אמריקה, אם זה בכתבות וטורים שכתבו בכלי תקשורת יהודיים וכלליים, אם זה בגיוס תרומות לסיוע לתושבי העוטף, ואם זה בחיזוק הקשר בין רבבות יהודים אמריקניים לבין מדינת ישראל.
בשנים האחרונות התלבטנו, אנשי היהדות הישראלית והעמיות היהודית לא מעט לגבי הקשר בין ישראל לתפוצות, העסקנו את עצמנו בשאלות של עמיות יהודית ושל עתידו של הקשר, שנדמה היה שהלך והתרחק בין הקהילות. המלחמה הנוראית הזו באה והוכיחה לנו שבשעת מבחן, יהדות ארה"ב כמו גם הקהילות היהודיות ביתר התפוצות ברחבי העולם, עומדות לצד אחותן בישראל, ועושות כל אשר לאל ידה כדי לסייע. כפי שאמר החכם מכל אדם: "החוט המשולש לא במהירה ינתק".