fbpx
צילום: אלי רביבו

בתמונה: שיר יפרח. צילום: אלי רביבו.

לפני כשנתיים עברתי לירושלים והצטרפתי לקבוצת "אזמרה" מבית "קהילות שרות", שם למדנו מסורות שונות מפי פייטניות ופייטנים, לרבות מסורת מרוקו. בירושלים נתקלתי גם בקבוצות לימוד שונות ללימודי פיוט ותפילה, שכללו לימוד מעורב של נשים וגברים. לא הבנתי עד כמה התופעה חדשה, עד שחיפשתי חומרים כתובים עליה וראיתי כי מלבד קומץ מאמרים שעוסקים באופן ספציפי בסמיכת נשים לרבנות, אין עדיין כל תיעוד לתופעה של נשים המשמשות בתפקידים דתיים "משלימים", כגון פייטניות ושליחות ציבור. גם כשחיפשתי מרואיינות, נשים לברר איתן ממקור ראשון על התופעה, שוב ושוב נאמר לי כי מדובר בתופעה חדשה מאוד, וכי עדיין יש מיעוט נשים המתמחות במסורת מרוקו – בין אם בפיוט ובין אם בנוסח התפילה.

אחד המחקרים המקיפים והמעניינים בנושא פייטנות במסורת מרוקו, הוא מחקרו של פרופ' אדווין סרוסי משנות ה-80, שמטרתו הייתה לבחון את התהליכים והמאפיינים שהביאו לתחייתו של מנהג 'שירת הבקשות' בישראל. במסגרת המחקר, הוא בחן גם את מניעיהם של הפייטנים לבחירה בעיסוקם. למעלה משלושים שנה עברו ממחקר זה, וחלק מהמגמות שסימן אז סרוסי, לדוגמה הפופולריזציה של שירת הבקשות והפצתה במדיה, התעצמה עם כניסתו של האינטרנט ובפרט הרשתות החברתיות. לעומת זאת, תופעה אחת שאפשר לראות בשנים האחרונות לא אוזכרה אז כלל במחקרו של סרוסי, והיא פייטניות, נשים, המבצעות בין היתר את שירת הבקשות המרוקאית. 

שירה של מעגל החיים

לא תמיד נשים נעדרו מביצוע פומבי של פיוטים. החוקרת ונסה פאלומה אלבז כותבת כי לקהילה היהודית במרוקו דווקא הייתה היסטוריה ארוכה של שירת נשים מסורתית. זו שירה שבוצעה בעיקר בטקסים סביב מעגל החיים, והיו אפילו כמה מקהלות מעורבות של נשים וגברים. התרבות היהודית במרוקו היא באופן מסורתי תרבות שבעל-פה, שבה שירה משמשת כדי ללוות אירועי חיים, כדי לחנך וללמד, וכדי להעביר מידע. אפילו בקרב משפחות דתיות במיוחד, נשים שרו בפומבי בחגים, חתונות, לוויות וטקסי ברית מילה. אז מה קרה? מאז שנות הארבעים של המאה העשרים, חלה נסיגה במעמד של שירת הנשים במרוקו. בעשור זה החלה הגירה מתמשכת של יהודים ממרוקו, ונוצר ואקום הנהגתי בקהילה. אל הוואקום הזה נכנסו בין היתר שליחים של חסידות חב"ד מברוקלין, שהביאו איתם גישה נוקשה יותר להלכה. גם זרם התיירים היהודים שחזרו לבקר במרוקו, ברובם מישראל וצרפת, הביאו עמם במקרים רבים גישה הלכתית מחמירה יותר.

חזרה לישראל. במחקרו, בחן פרופ' סרוסי את התפניות שחלו במשמעות הסמלית של מנהג שירת הבקשות בקרב יהודי מרוקו בישראל. במרוקו, היו ארבעה מאפיינים מרכזיים לשירת הבקשות: התכנסויות בעלות רקע מיסטי בליל שבת המוקדשות לשירה, ולחיזוק הקשרים והזהות בקרב הקהילה; מסורת ספרותית-מוזיקלית 'קלאסית', שמוצאה בספרד והמשכה בקהילות עירוניות במרוקו; שליטה בפיוטים – בטקסט ובמוזיקה, שהצמיחה שכבה של מומחים מקרב הממסד הרבני; והתפשטות של המנהג עד שנעשה כמעט אחיד בקהילות היהודיות במרוקו.

בישראל, למן אמצע שנות השישים ועד ימינו, חלו שינויים בביצוע המנהג, בתפקיד מבצעיו ובהתייחסות של אנשי קהילות יוצאי מרוקו למסורת שירת הבקשות. ראשית, עצם ההתחדשות של המנהג בישראל ופרסומו גם מחוץ לקהילה, היא תופעה לא מובנת מאליה. שנית, עולמם הרוחני של הפייטנים עבר תהליך חילון, שתחילתו עוד במרוקו בסוף המאה התשע-עשרה. כיום, מרבית הפייטנים הם שומרי מסורת אך לרוב רמת דתיותם נמוכה מזו של הרבנים. לעומת זאת, יש עלייה בהתמחות המוזיקלית שלהם. התוצאה היא שהמוזיקה של הבקשות מופצת באופן מסחרי, מבוצעת לעיני כל ומושמעת באמצעי התקשורת. בהתאם לכך, סרוסי טוען כי לימודי הפיוטים בישראל לרוב מונעים משתי סיבות מרכזיות: רצון לשמור על זהות יהודית-תרבותית מרוקאית בתוך החברה הישראלית; ורצון פרטי לבקיאות באמנות הפיוט, המבטיחה תמורה כלכלית ופרסומית לפייטן. במקביל, חלה ירידה בהתעניינות בתוכן הטקסטים של הבקשות וביצירה של טקסטים חדשים, לעומת עלייה בחשיבות התוכן המוזיקלי של האירוע, והתייחסות אליו כאל הופעה או קונצרט. לבסוף, טוען סרוסי כי במרוקו, מסורת הבקשות שיקפה את הזהות של היהודים כמיעוט אתני, בסביבה שלעתים קרובות הייתה עוינת. בישראל, תחיית הבקשות סייעה בחיזוק הזהות והאחדות של קהילת יוצאי מרוקו.

שלוש פייטניות, שלוש גישות

אז ידע תיאורטי עדיין אין, אבל התופעה חדשה ומסקרנת ורציתי להבין אותה לעומק. הייתה לי תחושה שבשיחה עם נשים שפנו לעולם הפיוט, אמצא מניעים שונים או נוספים על המניעים שסרוסי מצא במחקריו. אמנם עוד מוקדם להסיק מסקנות, אך ראיונות שערכתי עם שלוש פייטניות במסורת מרוקו – אסנת, הילה ושיר, פותחים לנו צוהר חדש ומרתק לתופעה שהולכת וקונה אחיזה בעולם היהדות המתחדשת. בחרתי לראיין נשים המייצגות שלושה דורות בלימוד הפיוט, בגילאי 49, 38 ו-21. חמש הסוגיות המרכזיות שעלו מן הראיונות הן השפעת תקופת הילדות על העיסוק בפיוט, המניעים ללימוד, הזווית הפמיניסטית, ציר שליחות ציבור-פייטנות, והרצון ללמד. 

השפעות תקופת הילדות על העיסוק בפיוט

שלוש המרואיינות ציינו את תקופת הילדות בתור החשיפה הראשונה לעולם הפיוט – בבית, בבית הכנסת או בשני המקומות. אצל אסנת זו הייתה ההליכה בילדות לבית הכנסת: "גדלתי בבית כנסת אז הכרתי חלק מנוסח התפילות וזה משהו שאני מאוד מתחברת אליו". אצל הילה, שגדלה במסורות ספרד-ירושלים וחאלב, הבית ובית הכנסת חד הם: "אפשר לומר שהגעתי מהבית. "בכל מיני אירועים משפחתיים נוהגים לשיר פיוטים. זה משהו שהיה נוכח בבית. וגם בבית כנסת… קשה לי להפריד ביניהם". אצל שיר, החשיפה הראשונית הייתה בבית, וכשאביה ראה שהיא מתעניינת בעולם הפיוט הוא החל לקחת אותה לקונצרטים של התזמורת האנדלוסית ומאוחר יותר לקבוצת 'קהילות שרות': "הייתי שומעת את אבא שלי כל הזמן שר בשולחן השבת, ומפייט… ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי יושבת לידו ומפייטת … אחרי שהוא ראה את האהבה שלי לפיוטים הוא החליט לקחת אותי לתזמורת האנדלוסית… והיינו באים לקהילות שרות ולומדים פיוטים כל שבוע". דווקא אצלה, בית הכנסת לא היה משמעותי בחשיפה לעולם הפיוט, משום שבישוב שלה היה בית כנסת אחד של כלל ישראל, ולא בנוסח תפילה ספציפי.

המניעים להעמקה וההתמקצעות בעולם הפיוט, ושירת הבקשות בפרט

אסנת משמשת כשליחת ציבור בקהילת 'דגל יהודה' מזה כמה שנים. היא בוגרת של המחזור הראשון של תוכנית 'אשירה תהילות', וכן למדה השנה בקורס נוסף את עקרונות שירת ה'אלא' האנדלוסית. כששאלתי אותה מדוע היא מתחילה ללמוד שירת הבקשות באופן מקצועי, היא נעצה את הסיבות לכך בעיקר בעניין אישי בנושא, אך גם התייחסה לבקשות כאמצעי להעשיר את התפילה שלה כשליחת ציבור: "קודם כל אני מאוד מאוד נהנית, זה כיף לא נורמלי… מתוך עולם הבקשות אפשר ללמוד ולקחת פיוטים ולהלביש אותם על חלקים שונים בתפילה… זה נורא נחמד לי להפוך אותו לחלק ממני, אחרי שכמעט חמישים שנה הוא היה נוכח-נעדר". גם הילה למדה במחזור הראשון של 'אשירה תהילות', ובקבוצת הלימוד של האלא האנדלוסית. היא מספרת על התקופה שהחלה להעמיק בפיוט, בלימודיה במדרשה בגיל עשרים ואחת. בדומה לאסנת, היא קושרת בין ההעמקה בעולם הפיוט להעמקה בעולם התפילה: "המקום המקצועי… יכול להעמיק גם את עולם התפילה מבחינתי… וגם הפוך… כי בהופעה אני רוצה להביא את הקדושה של התפילה". שיר, שהיא גם הצעירה מבין שלוש המרואיינות, למדה פיוט במקביל ללימודי מוזיקה, וקושרת בתשובותיה בין הדברים.היה לה חשוב להדגיש שגם כשהיא הפסיקה ללמוד באופן מסודר, בקבוצה או בשיעורים, תהליך הלמידה שלה המשיך: "גם כשאני מפסיקה ללמוד לכאורה אצל אנשים או אצל קבוצות, אני תמיד ממשיכה ללמוד".

כדי להבין את המניעים הנוכחיים ללימוד, מעבר לעניין הראשוני בפיוט, שאלתי את המרואיינות לגבי שאיפותיהן לעתיד בעולם הפיוט והתפילה. אסנת התמנתה השנה לראש קהילת דגל יהודה. ההכשרה שעברה אפשרה לה לפתוח קורסים ללימוד חזנות, והיא ממשיכה לשמש גם כשליחת ציבור בקהילתה. לצד זאת, היא אוהבת את העבודה הסדירה שלה כמנכ"לית בית תוכנה, ולא הייתה רוצה שעולם הפיוט והתפילה יחליף את העבודה הזו.הילה עובדת לפרנסתה כמידענית, והייתה רוצה להתפתח מקצועית בעולם הפיוט והתפילה: "נקראה לפתחי סדרת מופעים עם התזמורת האנדלוסית,  זה עוד יותר העמיק את הצורך והרצון להתמקצע בזה יותר, וגם… להביא את עצמי יותר לידי ביטוי".

כששיר נשאלה על שאיפותיה להמשך, ענתה: "האמת היא שהשאיפות שלי זה להגיע רחוק כמה שאפשר. מבחינת קהל, מבחינת כמות אנשים שאני נחשפת אליהם, מבחינת חשיפת הפיוט לעולם… אני רואה פה שני דברים… מצד אחד רצון אישי שלי, להתפרסם. ומצד שני, רצון והרגשת שליחות מסוימת, כי זה משהו לא רגיל, כשאישה שרה ומפייטת, זה פותח להרבה אנשים יותר את הרצון לשמוע… ואני חושבת שיש פה עולם שלא צריך להיעלם… למה להשאיר אותו רק בגבולות בית הכנסת? זה מגניב להוציא אותו החוצה… יש פה דברים בסיסיים של יהדות שהם באמת נהדרים ומעניינים".

בניגוד לממצאים במחקרו של סרוסי, אצל שלוש המרואיינות לא היה כל אזכור לתמורה הכלכלית כמניע להעמקה בעולם הפיוט. אפשר למצוא בדבריה של שיר הדהוד למניעים האחרים שמנה – הן השאיפה לפרסום והן הרצון להוציא את הפיוט מחוץ לגבולות בית הכנסת, על אף שהיא לא מציינת במפורש את הזהות היהודית-מרוקאית כמניע, אלא דווקא את הזהות היהודית. הילה הביעה שאיפה לביטוי עצמי באמצעות ההעמקה בעולם הפיוט והתפילה, אך אצלה, כפי שאדגים בהמשך, הדבר מתייחס יותר לזהותה כאישה ופחות לשאלות של מורשת תרבותית ספציפית. היא גם מגלה פתיחות באשר למסורת ולנוסח, ולומדת מסורת מרוקו למרות שמהבית הכירה מסורות אחרות. אסנת קושרת בין המורשת התרבותית לבין הסוגייה של נשים בעולם הפיוט: "אני רק אציין, שהעובדה שאני חזנית במסורת מרוקו, ואצלנו בקהילה יש דגש מאוד גדול על הנושא הספרדי ועדות המזרח… אפשר למצוא היום הרבה אנשים שמדלגים בין העולם הספרדי לאשכנזי, בין מסורות שונות, ואני לא שם. אני הגעגוע שלי הוא תמיד למסורת שלי מהבית… בעולם הספרדי היה מאוד קשה למצוא אנשים שיסכימו ללמד נשים… וזה הופך את כל המסע הזה למסע שהוא אפילו יותר מרגש ומעמיק… אנחנו באמת עכשיו עושים משהו שעוד לא נעשה".

הזווית הפמיניסטית

המרואיינות עצמן לא עשו שימוש במונח 'פמיניזם' במהלך הראיונות. למרות זאת, בחרתי להשתמש בו משום שאי אפשר להתעלם לדעתי מהחלוציות שבמעשה של נשים שבוחרות להכנס לעולם הפיוט והבקשות בפרט, עולם שהביטוי הפומבי שלו נחשב באופן מסורתי נחלתם של גברים. יתר על כן, בחינה של נושא מהזווית הפמיניסטית מכירה בנקודת המבט השונה של נשים אודותיו.

שלושתן ציינו את התמיכה שהן זוכות לה מהמשפחה ומסביבתן הקרובה, למרות הרקע הדתי של הוריהן. אסנת סיפרה כי כשהתחילה ללמוד נוסח תפילה, לפני כשבע-שמונה שנים, היה קשה מאוד למצוא גברים שיסכימו ללמד נשים את הנוסח המרוקאי. הקושי מעניק עבורה משמעות נוספת למסע שלה בעולם הפיוט והתפילה. ההעמקה שלה הגבירה את תחושת השייכות לעולם זה, והיא מעוניינת להעניק את התחושה הזו גם לאנשים נוספים.גם הילה העלתה זיכרון מביקור בבית כנסת (בנוסח חאלבי) כחוויה שהייתה אמנם מרוממת מבחינה רוחנית, אך מתסכלת מבחינת הזהות שלה כאישה פייטנית: "התחושה הכי חזקה שלי הייתה כשהלכתי לשירת הבקשות בבית הכנסת עדס בירושלים… את לא יכולה להיות חלק מהדבר הזה לגמרי… חזרתי משם קודם כל בהתרוממות רוח גדולה. אבל גם בתסכול מאוד גדול… שמעתי שם ילדים מפייטים ומאלתרים על מקאמים בצורה מופלאה, ופשוט התמלאתי קנאה… וגם תסכול, וצער במובן מסוים, כי אני מרגישה ש…לא ניתנה לי הזכות הזאת כילדה".

אצל שיר אין התנגדות להיעדר שלה או של נשים בכלל מהתפקידים הציבוריים בבית הכנסת: "אני בחורה דתיה, אורתודוכסית אפשר להגיד, אז אני לא שרה בבתי כנסת. למרות שאני לוקחת את זה כדבר מאוד מאוד דתי, כשאני מפייטת אני לא עושה את זה כשירה". היא גם היחידה שמתייחסת בתשובתה במפורש לסוגיית שירת נשים, ומבחינה בין הכלל לפרט: " האנשים שאמרו לי 'אני לא רוצה לשמוע אותך' הם מאוד מעטים… ואני אגיד לך למה גם, כי זו שירת קודש… ספרדים הרבה יותר מקלים בעניין הזה, ואפילו חרדים… כחברה יש חברות שלא ישמעו אותי, נכון, לא יזמינו אותי, אבל כפרט, כאישיות, הם לא יגידו לי את זה, הם אפילו יעריכו אותי ואולי אפילו ישמעו אותי". בניגוד לאסנת, היא דווקא מספרת שלא התקשתה למצוא מי שילמדו אותה, ושוב תולה את ההסבר באבחנה בין הכלל לפרט: "התחלתי ללמוד בקבוצה מעורבת של נשים וגברים, לא חושבת שהיה דבר כזה לפני קהילות שרות…. אבל, שוב, אני חוזרת לכלל ופרט. ככלל אין כמעט לנשים איפה ללמוד, אבל כפרט כשאת רוצה – אז יש לך. כשאני נכנסתי לעולם הפיוט, מלא אמרו לי תבואי ללמוד אצלי".

לצד זאת, שיר מאמינה כי דווקא הייחודיות שלה כאישה פייטנית היא שיכולה לקרב קהלים נוספים אל עולם הפיוט: "בזמן האחרון כן יש הרבה יותר חשיפה לעולם של המוזיקה האנדלוסית, אבל מאיפה החשיפה הזו מגיעה?… היא מגיעה דווקא מהאנשים שהם בחוץ, לא בהכרח דתיים, את מבינה? דווקא מהם מגיעה החשיפה. אני אמנם דתיה, אבל אני אישה, אז אנשים שיש בהם משהו שונה מהבנאליות, דווקא הם נראה לי מצליחים לעשות את זה".   

ציר החזנות-פייטנות

בריאיון הראשון שערכתי, עם אסנת, היא מתחה מיוזמתה מעין ציר שקצהו האחד בעולם שליחות הציבור והחזנות, המתקיים בבית הכנסת, וקצהו האחר בעולם הפיוט, המתקיים בבית הכנסת אך לא פחות מכך בהופעות חיצוניות. אפשר למקם את שלוש המרואיינות לאורך הציר הזה. אסנת רואה את מקומה בראש ובראשונה בבית הכנסת. לימוד הפיוט ובפרט הבקשות הוא מהלך משלים כדי להעשיר את עולמה הפנימי ואת התפילה שהיא מובילה. היא רואה עצמה קודם כל כשליחת ציבור, כמובילת קהילה, תפקיד שטומן בחובו אחריות נוספת, קהילתית.

שיר נמצאת על הקצה השני של הרצף הזה. כ"בחורה דתיה, אורתודוכסית", כפי שהגדירה את עצמה, היא לא תשמש בתפקיד בתוך בית הכנסת. היא למדה פייטנות במקביל ללימודי מוזיקה, הדגש אצלה הוא על הופעות, והיא עובדת כפייטנית לפרנסתה. למרות זאת, היא ציינה בריאיון שההתייחסות שלה לפיוטים היא כאל חוויה דתית, ולא כאל שירה. הבחירה בפייטנות בלבד לא נובעת אצלה מתהליך חילון, כפי שזה מופיע במחקריו של סרוסי, אלא ההיפך – מתוך רצון לגשר בין הפרקטיקה האורתודוכסית ובין עולם הפיוט.

הילה נמצאת על הציר בין שתיהן. כשהיא נשאלת על שאיפותיה לעתיד, היא שואפת לשמש כשליחת ציבור בקהילה, אך גם מעוניינת להופיע יותר וללמוד כלי נגינה על מנת לחזק את הכישורים המוזיקליים: "בעיני האחד מפרה את השני לגמרי. גם אם אני שרה במשהו שהוא מקצועי ויותר הופעתי, עבורי זה בסוף חלק מעולם התפילה".

הרצון ללמד

שלוש המרואיינות מלמדות באופן פרטי שיעורים וקורסים הקשורים לעולם הפיוט והתפילה. הן אסנת והן הילה מתייחסות להוראה כאל מטרה בפני עצמה, ומדגישות את המשמעות העמוקה של היכולת להעביר הלאה את הידע שלהן. אסנת מספרת: "פתחתי כבר שתי קבוצות לימוד שבהן אני מלמדת חזנות, ואני מלמדת אנשים מכל העולם… מה שאני למדתי אני מעבירה הלאה. ובעיני זה הדבר הכי יפה שיכול היה לקרות לי". כשהילה נשאלה איפה הייתה רוצה לראות את עצמה בעתיד בעולם הזה, ענתה: "הייתי שמחה מאוד להכנס לזה גם בצורה מקצועית, ממש לעסוק בזה, להעמיק, הייתי מאוד שמחה גם ללמוד איזשהו כלי… לראות את עצמי מובילה תפילה ופיוטים… ולעשות סדנאות שמעבירות את זה הלאה, ופותחות דלתות לנשים וגברים שלא נחשפו לזה, או נחשפו ורוצים עוד".

תחילתו של עידן

לסיכום, המניעים המרכזיים של שלוש הנשים לבחירה בעולם הפיוט והתפילה הם עניין ורצון להעמיק בלימוד, לצד תחושת שליחות עמוקה ורצון להעביר הלאה את הידע, בפרט לנשים נוספות. המרואיינות נחשפו לפיוטים ולשירת הבקשות בפרט מגיל צעיר – מהבית, מבית הכנסת או מהופעות. הן גילו בתחום עניין שחרג מהמקובל לנשים בסביבתן, והעמיקו את הידע שלהן באמצעות לימוד עצמי, שיעורים פרטיים, פתיחת מסגרות חדשות ללימוד והצטרפות לקורסי הכשרה חדשים שנפתחו גם בפני נשים. הרקע מהבית והעניין האישי, הם שסייעו בהמשך לנתב כל אחת מהמרואיינות על הציר שבין שליחות הציבור והפייטנות, בין בית הכנסת וההופעות. הן מציגות מודל ורסטילי לחניכה לעולם הפיוט, המתבסס על האפשרויות השונות שהיו פתוחות בפני כל אישה במהלך חייה והכשרתה המקצועית. הן לא יוצרות דיכוטומיה בין עולם הפיוט לעולם התפילה, אלא מתייחסות אליהם כעולמות המשלימים זה את זה, כשכל אחת מתמקדת בתחום שמתאים יותר לשאיפותיה ולאורח חייה. לא ניכר אצלן תהליך חילון, אלא ההיפך – קרבה עמוקה לדת ורצון לבטא עצמן ולהרגיש שייכות גם במסגרות שבאופן מסורתי היו סגורות בפני נשים. אף אחת מהמרואיינות לא התייחסה לתמורה הכלכלית כאחד ממניעיה להתעמקות בעולם הפיוט. מרואיינת אחת התייחסה לרצון להתפרסם, אך קשרה אותו גם ביכולת להכיר לקהלים רחבים את עולם הפיוט. מרואיינת אחת התייחסה להעמקה בעולם זה כאמצעי לתביעת מקומה של המסורת המרוקאית בעולם היהודי, וכרכה זאת גם בתביעה למקום מחודש לנשים במסורת זו. שלושתן הכירו במעשה הייחודי שלהן כנשים בעולם שרק מתחיל לפתוח את שעריו בפניהן. הן מבטאות אחריות אישית ותחושת שליחות בחשיפת עולם הפיוט והתפילה לאנשים נוספים, ולנשים בפרט.

אנו נמצאות בראשיתה של תקופה מרתקת – לאחר שהשערים הראשונים נפרצו עם נשים שהוסמכו לרבנות, יש כיום פניה של נשים לתפקידים דתיים ציבוריים נוספים, כגון שליחות ציבור ופייטנות. עוד מוקדם לקבוע מה תהיה ההשפעה של המהלך הזה על תופעת שירת הבקשות בישראל. מתוך הראיונות עולה כי בניגוד לתהליך החילון שתיאר סרוסי, נשים פונות לשירת הבקשות דווקא מתוך חיבור עמוק לדת. ראייתן כוללנית וקהילתית יותר, והן מתייחסות ללימוד הבקשות, וללימוד הפיוט בכלל, כדרך להעמיק במסורת ולקרב אליה קהלים נוספים. שירת הבקשות אצלן היא לא כלי להתבדלות פוליטית, אלא כלי שנועד לשמר את המסורת, להפיץ אותה ולקרב אליה עוד קהלים. יתכן שנראה בעתיד חזרה לבסיס של הבקשות, שמלבד הדגש המוזיקלי והמקצועי, שימשו כשירה שענתה על צרכים קהילתיים ורוחניים. רק שהפעם, הקהילה תמנה את כולם, נשים וגברים כאחד.

כתבה זו היא תמצית של עבודת רפרט שהוגשה לד"ר אליעזר פאפו במסגרת קורס "שירת הבקשות – בין טקסט לביצוע", בלימודי התואר השני שלי בספרות עברית, באוניברסיטת בן גוריון. המעוניינים.ות לקרוא את העבודה המלאה לרבות מראי המקום הביבליוגרפיים, יכולים.ות לכתוב לי למייל: תום יוגב – tom@jfjro.org