חגי הלברטל | דניאלה שרייה | אילן איטח | מיכאל בן אבו | אמי  ספרד | עוזיאל רנחל | אורטל ראובני | עינבר בן ישי

אוצרת ייני אהרן

״אִם אֶפְתַּח לִבִּי אִם לַמָּטָר אִם
יִזְרֹם לִבִּי הַמָּטָר הוֹ הַמַּאֲוַיִּים
הָרְחוֹקִים בָּרְחוֹב הַמְּפֻקָּח מִדַּי רְחוֹקִים
עַד אֵין מָקוֹם בּוֹ עוֹד לִפְתֹּחַ אִם
לַמָּטָר אִם לִבִּי הַמָּטָר אִם יְבַקֵּש״
אמיר גלבע

בקיעים גדולים מתגלים באדמה חרבה של סוף קיץ, וגם בנפש נחרצים עמוק סימני יובש מתמשך, משוועים לחנינת גשם. ככל שהזמן נוקף, והאסון מוסיף לרחוש בשלל מופעיו, אנחנו מגלים שוב ושוב עד כמה אנחנו נתבעים לסוג חדש של סיבולת לב-ריאה, וסיבולת עין-סרעפת, וסיבולת מוח-נפש. וככל שהזמן נוקף, אנחנו מבינים שוב את מה שאולי כבר ידענו: ריפוי ואיחוי הן תנועות איטיות ועדינות של התרקמות. הן לא מוליכות חשמל כמו נס או נחרצות כמו קתרזיס. כדי שיהיו עמידות ויציבות, הן נקשרות לאט ליסודות כמו רצון. כמו נחמה. יחד עם הפצע נוצר בנו גם הפתח הקולט לתוכו כל מיני חומרי חיים, כאב, אור, חום, תפילה והנחמה היא ריקמה בריאה היכולה להיווצר מכל החומרים האלה יחד.

נחמה היא כח לא מחונך, לא מאולף, כמו גשם, כמו רצון. אי אפשר לכפות עליה להתעורר. אי אפשר לזייף אותה. אפשר להכין את הנפש ולפלס לה דרך, אבל כשהיא מתעוררת, היא מתעוררת רק מאיליה. נחמה זו היכולת להיות שוב נוכחים בתוך הגוף, אף על פי שהגוף מוכה צער ולמרות השתנות הפנים. לפעמים, עוד לפני הריפוי, זו המוכנות לאסוף את הדמעות לכלי, להרגיש, להכיר במקורות הכאב, להוקיר אותם, להסכים לכלול גם אותם בגוף. נחמה זו היכולת לשוב ולהרגיש כמו בני בית בתוך בית שנעשה פתאום זר. זו האפשרות לחזור פנימה, לתוכנו, לזהות את עצמנו, את הכוחות שלנו, להרגיש בני ובנות חורין להשתמש בהם. ובה בעת, עם השיבה פנימה, נחמה היא גם כח שבא מן החוץ, נפרש כמו חיבוק, מונח כמו מצע של חום, של הכרה, של הושטת יד. כח שהפנים האבל נענה לו. כאשר שתי התנועות האלה מתקיימות במקביל, אפשר לצאת עם חוטי הנחמה אל העולם, לשוב להשתתף בו, להכיר באור שלו, להסכים להישיר גם אליו מבט.

כמו הרגע בו נושר עלה שלכת, אחרי שהבשיל, באיטיות וברכות, המבט הזה יכול להיות נטורליסטי, ריאליסטי, שעון על המציאות הגולמית, הטבעית, כפי שהיא, או מחפש תשובה בשיח בין העולמות, בנשגב, במטאפיזי, ובמושגים של זהות וזרות.

** גוף העבודות שנפגוש נובע כולו מהתנועה פנימה ואז החוצה, תנועת תך מכליב. באופנים ובמינונים שונים , כל היצירות נושאות את המבט הבו זמני לזיו העולם ולצער העולם. והמבט נע הלוך ושוב, פנימה והחוצה ופנימה, בין ציורים המבקשים להעמיק את המבט מהחוף אל המצולות, ומחזיקים בתודעה את קיומו התדיר של עומק הים, לצד היבשה. ובין מפגשים עם יערות ומלאכים, בתוך דיאלוג של האנושי והנשגב. בין דימויים בהירים, כמעט בלועים בלובן, של ריקודים בהדפס רשת, שמתגלים לעין רק בתאורה מסוימת, ומהווים מעין מעגל אינסופי, מחזורי, של לבן על לבן, לפרחים, ובין דיפטיך עז צבע ומבע של אדמה אדומה שבילים שחורים. בין עבודת וידיאו שנושאת מתח של יופי שלם, שהולך ומצטבר ונבנה עד שקורס כולו, ובין ריבועי נייר באוויר, אותיות א' ב' תלויות על בלימה , תפורות בחוט משי , וביניהן – שושנה אחת. פנימה, החוצה ושוב פנימה, תנועת הנחמה במרחב.

אוצרת הגלריה: ייני אהרן
טקסט : ייני אהרן, רוני אלדד