בין מסורת הדורות לאידיאולוגיה עכשווית

הקשר בין יהדות לאקולוגיה ושמירת איכות הסביבה איננו מובן מאליו. ההפך הוא הנכון, תפיסות שמאליות רדיקליות האשימו את התנ"ך בקולוניאליזם, באימפריאליזם ובשוביניזם, כשהן מצביעות על העובדה שכאשר שיעבדו מעצמות המערב את העולם לצרכיהם, הרי שבד בבד עם החייל והסוחר צעד תמיד איש הדת וכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) בידו. על אף שאיש הדת היה נוצרי או מוסלמי ולא יהודי הרי הוא הצדיק את שתלטנות עמו במונותיאיזם המפותח בתנ"ך, הגורס כי כל צורת אמונה או תרבות אחרת פסולה, שיקרית ויש להילחם בה. תפיסה חסרת סובלנות זו של התנ"ך הביאה על העולם, לפי גישה זו, הרס, ניצול ושיעבוד. האוחזים בדעה זו מצביעים על ההוראה לאדם הראשון הקיימת בבראשית פרק ב' לרדות ולמשול בעולם, כלומר תפיסה הרואה את העולם נתון לצרכי האדם העומד במרכזו, והכל כאילו נברא לשימושו.

בשנים האחרונות, בעיקר סביב ט"ו בשבט, החלו לצוץ קבצי מקורות יהודיים מתקופות שונות שתוכנם הדאגה לטבע ולאיכות הסביבה. מקורות אלו – שלפתע פתאום התברר כי הינם פזורים באינספור מקומות בתנ"ך, במדרשים, בתלמוד, בספרי הפרשנות וההלכה – כאילו נחשפו מהחשכה בה היו מצויים לאור של לימוד, דיון והשפעה. מה גרם לשינוי הזה? האם חובבי איכות הסביבה מבליטים בחוסר פרופורציה נושא שאינו יהודי אותנטי? האם היהדות עד הדור האחרון הסתירה מאיתנו בזדון את הפן האקולוגי החשוב שלה?

מקובל לבדוק ולנתח נושאים שונים על פי התפתחותם הכרונולוגית בזמן. בנושא כמו יהדות ואקולוגיה ניתן לבדוק דוקא את השוני הרוחבי, כלומר את מגוון הגישות בזמן נתון, לעומת ניתוח ליניארי של התפתחות רעיונות ותפיסות באופן כרונולוגי. כלומר, בכל תקופה ותקופה מתקיימים זרמים, דעות ותפיסות שונים שלעיתים אף מנוגדים זה לזה. תופעה תרבותית כמו היהדות יכולה ליצור בתוכה ללא הרף יצירות המדגישות את הקשר של האדם וחובותיו לאדמה ולעולם, כמו גם יצירות אחרות שלא יתיחסו כלל או אף יתיחסו בביטול לתפיסות כאלה.

הקבוצה השולטת והדומיננטית בכל זמן בוחרת מה מתוך הזרמים הקיימים והפועלים בה ללא הרף, יוצגו כיהדות התקנית ואֵלו זרמים אחרים להציג כסוטים או כשוליים וחסרי חשיבות. קבוצות אחרות תנסינה להפוך את מה שנתפס כשוליים לזרם המרכזי. החוקר האוביקטיבי יראה גם ב"שוליים" וגם ב"מרכז" תופעות תרבותיות אותנטיות ויסביר את התנועה של ביטויים תרבותיים בין השוליים למרכז כאופנות או כדגשים המשתנים מתקופה לתקופה. החל משנות השבעים , כאשר התחילו קבוצות חילוניות ודתיות ליברליות לפרסם את הגדות ט"ו בשבט, היה מדובר במהלך כפול: נסיון לחבר את מקורות היהדות לבעיות שהחלו להיות חשובות בחיי היומיום כמו גם להצהיר כי העולם האורתודוכסי, בו מקורות אלו נחשבים לשוליים, איננו האופציה היחידה להגדרת מה חשוב ומה אינו חשוב ביהדות. הצורך ברלבנטיזציה חבר במאבק על ההגמוניה. הדברים שלפנינו על יהדות ואקולוגיה מתארים מגמה הזו ובאותו הזמן הם גם חלק ממנה.

נטייתם של ישראלים רבים לפנות החוצה למקורות של תרבויות חיצוניות (בעיקר מהמזרח הרחוק) כדי למצוא מענה וסיפוק לצרכים רוחניים ורגשיים אותם לא מצאו בסביבתם התרבותית הקרובה איננה תופעה חדשה. כמובן שאין פסול בלימוד וחוויה של תרבויות ומסורות שלא נולדנו לתוכן. אך בהחלט ניתן לאמר כי החוסר התרבותי ממנו נובעת "הרעייה בשדות זרים" איננו תוצאה של העדר מקורות ומסורות אליהם יכולים לפנות ה"מחפשים" אלא בחוסר נגישותם. קיימות ביהדות תפיסות המטפלות טיפול עומק בשאלות העולות מאותם צרכים בדיוק . חומרים בני מאות או אלפי שנים המתחברים ישירות לבעיות אקטואליות ורוחניות רווחים בשפע באוצר היצירה התרבותית היהודית.

זהו הניסיון של המאמץ "היהודי – אקולוגי" בעשרים השנים האחרונות – לגאול אוצרות תרבותיים רוחניים נפלאים שנדחקו אל השוליים הלא נלמדים, זאת על אף היותם חלק בלתי נפרד משלשלת ההלכה, הפסיקה והמדרש. מקורות בעלי רלבנטיות לציבור – הנוגעים ליחסים בין אדם לאדמה, להרמוניה בין ציביליזציה לטבע – וחשובים לציבור זה דווקא מעצם היותם חלק מאוצר היצירה היהודית.

להמשך קריאה כאן