fbpx

אריאל פיקאר | מכון שלום הרטמן

בבחירות הבאות יוכיח הרוב הישראלי שיותר מאשר שלטון הצובר עוד ועוד כוח ופחות ופחות בקרה, הוא מעדיף את האיזונים והבלמים המאפשרים לציבור הגנה משמעותית. זה הגיוני, זה פשוט וזה יקרה

קשה הבוקר להסתכל בצורה קצת מרוחקת ורציונאלית על מה שקרה פה אתמול. ובכל זאת, עלינו לאסוף את עצמנו ולהסתכל קדימה בצורה קונסטרוקטיבית.

נראה שהמאבק אינו על חוק זה או אחר, אלא על אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל. המאבק הזה היה אולי בתקופת חביון ארוכה בגלל חרדות קיומיות: החרדה לבטחון, החרדות הכלכליות, מה שנהוג לכנות כאן "החיים עצמם". אבל הוא טמון ביסודותיה של הציונות מראשיתה, והצפתו בעת הזאת היא סימן של בגרות ובטחון ומעבר משאלות הקיום לשאלות המשמעות והזהות.

בשתי הקצוות מצויות האידיאולוגיות החד-משמעיות: בקצה האחד, מדינה יהודית, דתית ואנטי-ליברלית, וכנגדו – מדינה ליברלית חסרת כל מאפיין לאומי. בשני הקצוות יש מעט אנשים (בקצה הימני יש יותר ויותר ובקצה השמאלי פחות). הרוב הישראלי הגדול מאוד הכולל – כך על פי הסקרים,  – את רוב מצביעי הליכוד, חלק מהציונות הדתית ואף חלק מן החרדים והערבים בישראל, מסכים על הצורך באיזון בין עקרונות מדינת הלאום של העם היהודי לבין העקרונות הדמוקרטיים והליברליים הכוללים, מעבר להכרעת הרוב, גם הכרה עמוקה בערך החירות האישית ובזכויות האדם והאזרח.

לכתבה המלאה: אתר מכון שלום הרטמן