עובדים, לא שומרים

כמה דיני כשרות, קצת אייטמים בטלוויזיה, שדות מוזנחים בצידי הדרכים. ככה מרבית הסיכויים שתתחיל ותסתיים שנת השמיטה הקרובה. המצווה שהחלה כבשורה מהפכנית של ממש – מנוחה לאדמה ולאדם: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה ד); הפכה במרוצת השנים לרשימת כללים שחלקנו מקפידים עליהם וחלקנו שכחנו מקיומם.

החודש צוין 'יום החוב האקולוגי' לשנת 2021, אחד הימים המפוקפקים שהאנושות זוכה לציין מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. זהו ציון שנתי, יום ספציפי שאם הגענו אליו, סימן שהאנושות כבר כילתה את משאבי הטבע שלוקח לכדור הארץ שנה שלמה לייצר. כלומר, אם יום החוב האקולוגי צויין בקיץ 2021, עד ינואר 2022 למעשה נעבוד 'במינוס'. ומכיוון שזה לא אפשרי, המשמעות היא שצריכת היתר שלנו נעשית על חשבון מי שלא יכולים להתנגד: המשאבים של האזורים המוחלשים והעניים בכדור הארץ, ומשאבי העתיד, של הדורות הבאים. המדד הזה, שמפרסם מדי שנה הארגון Global Footprint Network, בודק צריכה גם לפי מדינות. ישראל במקום מפוקפק במיוחד שם: אנחנו כילינו את משאבינו ל-2021 כבר ב-16 באפריל.

הנסיעות, השיפוצים, הבגדים מהאינטרנט, כמויות הבשר הבלתי נתפסות שמשפחות ישראליות צורכות. צעצועי הפלסטיק, כוסות הפלסטיק, נסיעה של חמש דקות באוטו רק כדי לא ללכת עשר דקות ברגל; האגרנות, זריקת האוכל, מטוס שלם בשביל להביא כמה אנשים לסוף שבוע בחו"ל ובחזרה. נשמע מוכר?

מנוחה אמיתית

כמובן, לא כל הישראלים חיים ככה. יש אנשים שהם פשוט עניים מכדי להשתתף בחגיגת הצריכה – הם לא יטוסו לסופ"ש לואו קוסט בחו"ל או יזמינו חמישה זוגות מכנסיים מעלי אקספרס, פשוט כי אין להם. והסוג השני, שמונה מעט מדי אנשים עדיין, אלו האנשים המודעים. מילניאלס או אפילו בני דור ה-Z שכבר מתחילים לקחת אחריות על חייהם, לבקר את האופן שבו הוריהם או אחיהם הגדולים חיים, ושואפים לצמצום. הם צורכים פחות. אבל אלו מתי מעט. לרובנו עדיין יש יותר מדי מהכול, רובנו עדיין רוצים יותר מדי. היה אפילו איזה רגע, איזו הזדמנות במהלך הסגרים במגיפת הקורונה. כשכולנו הצטמצמנו ל-ד' אמותנו, פתאום הבנו שאפשר לחיות גם בפחות. אני לא בטוחה שבאמת הפנמנו את השיעור הזה.

הגיע הזמן לחשוב מחדש על שמיטה. במהותה, השמיטה נועדה להזכיר לאדם שהקרקע היא לא באמת שלו. היא ניתנה לו מידי האל, "לעבדה ולשמרה", ואל לו לקחת אותה כמובנת מאליה. אבל המנוחה שעלינו לתת לאדמה לא יכולה להתפרש יותר פשוטה כמשמעה. שמיטה בשנת תשפ"ב צריכה לתת מנוחה אמיתית לכדור הארץ, שניתן לנו לעבדו ואנחנו כבר מזמן לא שומרים עליו.

בואו נעשה ניסוי – 'אתגר השמיטה'. בואו נשב ונחשוב מה אנחנו יכולים לשמוט מהחיים שלנו השנה כדי לתת מנוחה אמיתית לכדור הזה, שמזין אותנו יותר מכפי יכולתו. אולי להמיר חלק מהנסיעות באוטו בתחבורה ציבורית. אולי לקנות פחות בשר. אולי להעביר שנה שלמה בלי לקנות בגד חדש. ואולי כל אלה. זה נכון שהתחבורה הציבורית בירושלים גרועה וזה נכון שגם לפעמים צריך מכנסיים חדשים. אבל לא רק הסביבה תרוויח מזה – האטה של מרוץ ההצטיידות בחפצים ובהנאות חומריות ארעיות מסוגלת לספק רוגע, ניקיון ושקט שנחוצים לכולנו כמו אוויר לנשימה. בואו נהפוך את ישראל למדינה שבה בשנה הבאה לא יהיה יום חוב אקולוגי, כי נתנו לאדמה ולעצמנו מנוחה.

מידע נוסף על נקודות מבט חדשות ועכשוויות על שמיטה, אפשר למצוא באתר 'טבע עברי' ובדף 'שמיטה ישראלית'.

Photo by D O M I N I K J P W on Unsplash