בשביל הזיכרון

לזכרו של אבי, ברוך פיקאר,

חלל מלחמת יום הכיפורים,

יב תשרי תשל"ד

לפתע תוקף אותנו הזכרון. מחשבה שמנצנצת, רגש שמתעורר. אנו זוכרים – את האהוב שאיננו, את החוויה המסעירה והמרגשת שהתרחשה אי אז, את הפחד והחרדה, את השמחה והאושר.

אנו מציינים ימי זכרון משפחתיים, בהם זוכרים את הנספים בשואה ואת חללי צה"ל וכוחות הבטחון, וגם בימים אלו אנו מעצבים את הזכרון. אנחנו בוחרים ממכלול חייו של אדם קרוב את היפה ומעורר הגעגוע, ומעדיפים לשכוח את הצדדים האחרים באישיותו. יש ברכה בשכחה; "אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו" (ברל כצנלסון, 'בין זכרון לשכחה'). הבחירות באופי הזכרון ובעומק השכחה נעשות במודע ושלא במודע, והמשותף להם הוא שמוקד הזכרון אינו העבר אלא ההווה. הזכרון הוא כלי שימושי.

המודעות להיותנו מעצבי זכרון הינה חשובה, שכן היא מעמידה אותנו בנקודה בה אפשר לבחור. הבחירה שלנו באה לידי ביטוי בהחלטה מה אנו מבקשים לעשות בזכרון.

'חדש ימינו כקדם': הזכרון כשחזור

תפקידו הראשון של הזכרון הוא לסייע לנו לחוות מחדש חוויה מן העבר שהייתה משמעותית ואנו רוצים לחזור אליה בהווה. כך בפסח אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זוהי הנוסטלגיה. במובנה החיובי היא מבקשת לאפשר שיבה אל העבר כמשאב לחיים בהווה, כאמצעי לחידוש הרגש והמשמעות. אנו חוזרים אל המקומות בהם גדלנו, אל האתרים בהם טיילנו, אל החברים מאז, כדי לשוב ולחוש את הניחוח שליווה אותנו בימי נעורינו. משם אנו חוזרים אל ה'כאן' וה'עכשיו' בכוחות מחודשים ומבקשים לכונן מחדש את עולמנו כפי שחלמנו עליו בעבר. כיהודים, אנו שבים מדי שנה בשנה ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף, למתן תורה ולסוכות בהם ישבו ישראל במדבר. כיהודים בני העת הזאת, אנו שבים לזכרון השואה ולרגשי הגאולה שליוו את הקמת המדינה ושחרורה של ירושלים.

הזכרון המשחזר מתמקד בעבר ובנסיון להחיותו בתודעה. לכן הוא עלול להתיש את הזוכרים וקשה להחזיק בו במשך דורות. יהודה עמיחי כתב על כך שיר נפלא המתחיל במילים "שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי, זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר…". עמיחי מתאר את הקושי הטמון בטקסי וחפצי הזכרון ההופכים לעול מעיק, ומסיים בבקשה "שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ" (מתוך: 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול').

אכן, בסוג זה של זכרון טמונה סכנה – אנו נוטים להאדיר ולפאר את העבר ולשכוח את הצרימות והכאבים שהיו מנת חלקנו. מתוך כך אנו גם עלולים לשקוע בעבר ולברוח מהווה, וחמור מכך – לשקוע בטראומה של זכרון העבר בצורה שלא תאפשר לנו לחוות את ההווה. זהו המובן השלילי של הנוסטלגיה, שקיעה בזכרונות והאדרתם באופן המאפיל על ההווה.

לסכנה זו גם היבט נוסף, לעתים אנו משועבדים לתוכן ולצורה של תבניות זכרון שנוצרו במסורת היהודית או הישראלית. התרבות והמסורת קובעות לנו מה לזכור ומה לא ומהי הדרך הראויה לזכור. עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

כדי להתגבר על סכנות אלו עלינו להמשיך הלאה ולעבור משחזור לתיקון.

להמשך קריאה באתר מכון שלום הרטמן